אנשים אוהבים קטלוגים. מצויירים, מודפסים, מדוייקים, קולעים. הקטלוגים מאפשרים לעשות סדר, לארגן ברשימות, למספר, להדגיש. הטובים והרעים נחלקים לשני מחנות, לסיפור יש התחלה, אמצע וסוף, לכל שאלה מדעית תשובה ולכל מאורע גורם וסיבה.
לכן נוח לנו עם סיפורים המובנים בסכמה מסויימת, ונעדיף שהסופר או התסריטאי יתנו לנו סוף מהביל על מגש כסף. דמיון, חששות, פחדים ומציאות מתעתעת – את כל אלה יש לנו גם בחיים האמיתיים, למה להכניס אותם גם לעולם הדמיון של הזמן הפנוי?
בחיים אי אפשר לעשות fast forward, אי אפשר להקפיא רגע נפלא ואי אפשר לחזור לתקן דברים בהם שגינו. לכן המצאנו את מכונת הזמן, לא זו הממשית שכולנו היינו חפצים בה אלא זו הכתובה. המחזירה אותנו בין שתי כריכות לעבר בו היינו רוצים לחיות, מקפיצה אותנו בן רגע למציאות אחרת או לחלקו השני של העולם, יהא אשר יהא.
רבים הספרים שטרם נכתבו מאשר אלה שכתיבתם הושלמה, רבים הסיפורים שטרם הסתיימו מאשר אלה להם נתנו סוף, ויותר שאלות נותרות ללא תשובה מאשר אלה עליהן ענינו. כל מאמר מדעי מסתיים במחקרים אשר יש לבצע בעתיד, כל ריוויו שולח אותנו לעשרות מאמרים אחרים, וכל תעלומה מדעית אשר עליה נרצה לענות מנצה בלי מניד עפעף ונותנת עץ פורח של שאלות ריחניות שטרם נחקרו. על מה חושבים ילדים לפני שהם יודעים לדבר? ויותר מכך – באיזו שפה הם מקריינים לעצמם את המחשבה, אם אין להם מושגים להשתמש בהם? מה רואה עיוור? מה שומע חרש? איך מרגיש מספר כשאף אחד לא מחלק אותו? ולמה אין לנו זיכרון מהשנים הראשונות לחיינו?
אבל יותר מאשר השאלות שאנחנו יודעים לשאול, קיימות השאלות שאיננו שואלים. לפעמים המידע החסר הופך להיות כבד מדי לשאתו, ואנחנו פונים למוכר ולידוע למצוא נחמה. לשאלות הקטנות והסגורות, לסרטים המטופשים בהם הבחור והבחורה נופלים זה לזרועות זה, ולסיטקומים האמריקאים הברורים בהם הפושע נתפס והטוב שוכן בכל.
אחד הדברים הראשונים שאנחנו למדים הוא שהחיים אינם הוגנים. לא פלא שהמצאנו את האגדות, כיצד ניתן להתמודד בגיל צעיר עם חוסר הגינות כזאת? מי לא היה רוצה לקפוץ רגע לאיזה פלזנטוויל קרוב בו העצב הגדול ביותר הוא חתול שעלה על עץ כמעשה משובה ומפחד לרדת?
אולם עם ההתבגרות חוסר ההגינות עשוי לעלות על גדותיו. כבר אין אלה הטוב והרע שהתערבלו זה בזה ויצרו אפור חלק, אלא שורה שלמה של ערכים שנרמסו ואינם עומדים עוד לנגד עיננו. "היה נכון – נכון תמיד" ציווי ישן שאיננו יודעים לקיימו. אנחנו מצליחים לשכנע את עצמינו שהרשע נדרש והנקמה הכרחית, שאנחנו טובים מן האחר ועליונים עליו, שיש מחיר שעלינו לשלם ושאין טוב בלי רע. השמחה לעד מתובלת בקורטוב של עצב, עצב שלפעמים הופך להיות עננה סמיכה עד כדי כך שאיננו רואים, אפילו לא בקצה הגל, את הקשת.
קרא לכולנו אפלטון לצאת מן המערה. לעמוד על הצוק, להסתכל קדימה ולהתמודד. לפעמים נדמה לי שתשובות אנחנו מוכנים לקבל רק בסיפורים, ואילו בחיים אנחנו מעדיפים טלנובלה מתמשכת. לא הצלחתי להבין האם זוהי התשובה ממנה אנחנו מפחדים, או שמא מקנן בנו החשש, שלא נרצה לקום לחיות את הפרק הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה