"I think what I've learned as a musician is all the same assorted patchwork of knowledge that you need as an actor: you do what you need to do to find it, and at a certain point you stop asking the wrong kinds of questions, because nothing is ever Authentic, nothing is ever Inauthentic - I think there's your commitment to the moment and that's all. If you're committed to the moment, it's authentic. It doesn't matter how it's reading to anyone else. Sometimes I think we're all completely inauthentic - swimming in a sea of masked insecurity, hoping to be believed" (Amanda Palmer)
נדמה שהמילה מחוייבות, "קומיטמנט", הפכה להיות מילת מפתח ביום-יום שלי. מחוייבות התא לגורל ההתמיינות שלו, מחוייבות של סובסטראט להשלמת מסלול מטאבולי, ומחוייבות התאים להשלמת חלוקתם ברגע שהתחילו בה. אולם לעיתים נדמה לי שמדברים יותר מדי על commitment of cells, אבל מה עם commitment to self? המחוייבות שלנו כלפי עצמינו, לא כלפי מסלול אקדמי בו בחרנו או לסובבים אותנו, אלא לאמת הפנימית שהובילה אותנו למקום בו אנחנו נמצאים, עד שמצאה את עצמה רטושה ומדממת איפשהו בגיל ההתבגרות.
כמה קשה לנטרל את המחשבה מכל הסובב אותנו, מאלה הדורשים מאיתנו דין וחשבון על מעשינו ואורחות חיינו. לעיתים נדמה שחלק גדול מהעשייה היא הדרך, אותה הדרך במהלכה אנחנו מחפשים את הדבר לו ברצונינו להתחייב. בדרך כלל ההתחייבות היא לגורמים חיצוניים כגון מקום עבודה, פרוייקטים של אחרים (או שהגינו לבד), מחוייבויות למשפחה ולחברים. אך מעט מדי פעמים אנחנו עוצרים ושואלים איפה בדרך הזאת אנחנו מחוייבים לעצמינו ולמה שמתיישב באופן הטוב ביותר עם הרצונות האותנטיים שלנו.
אך מהי האותנטיות? הפוסט מודרניסטים קברו את המקוריות ביחד עם שאר ערכי התרבות האנושית והשאירו לנו להתבגר בהדוניזם משולח רסן. למרות זאת נדמה שבשנים האחרונות מתקיים ניסיון להשריש ניצנים מחודשים של מקוריות, אותנטיות, פשטות ודרך חיים "כפי שאלוהים התכוון לה". הניסיון לאותנטיות ולפשטות מתבטא בסגמנטים רבים של החברה, בין היתר בביסוס חקלאות אורגנית מקומית, ריצה יחפה, מחזור, קנייה של חפצים יד-2, והחזרה לפעילות במסגרת קהילתית. בדיוק כמו ההיפסטרים והוריהם הבובו-ים המגלמים את התחרות הסמויה בחזרה לפשטות, אנחנו מנסים לדלל ולדלל את החומר עד איונו. מחד נדמה שמאסנו בחומר אך מאידך בהתבוננות על התמונה בכללותה ניתן לאתר דיסוננס: אנחנו רוצים לחיות "פשוט" אבל לא לפגוע ברמת חיינו ובהספק לו אנו מכוונים, ומכאן שאת התמיכה ב"פשטות" אנחנו מסבסדים בשעות עבודה ארוכות, מסכת של יצרנים עסקנים ממותגים, שירותי בריאות מקיפים (קונוונציונליים ואלטרנטיביים) ועוד. מכאן נדמה לי שה"פשוטים" באמת הם אלה שעושים זאת מחוסר ברירה, אלה הנדחקים לשולי התרבות ואינם משחקים בה תפקיד כיוון שאין להם את הפנאי להשתתף בשיח ולרוץ במירוץ המיתוג הדל.
אני מוצאת את עצמי שואלת כמה זה אותנטי. כמה הריצה שכבר מזמן הפכה מספורט פשוט לספורט ממותג ועסקי נותרה אותנטית? והאם מעבר לריצה יחפה יחזיר לי את הפשטות שאבדה? או שרק ידרדר אותי לפציעה בלתי נמנעת שתוביל אותי לרופאי ספורט ופזיותרפיסטים מתקדמים? הרי אין לי את הסבלנות להפחית את כמות הקילומטרים השבועית ואין לי את הזמן והכסף לישון מספיק, לצרוך מזון נקי ובלתי מעובד ולבצע את כל אותם תרגילי חיזוק שנועדו להקים לתחייה שרירים עייפים שעזרו לנו אי פעם לטפס על עצים.
ואז מגיעה אמנדה פאלמר, מציעה לזרוק את המחשבות האלה מהחלון ולהתחייב לרגע. לא משנה מה נעשה ולא משנה איך נעשה זאת, בימינו נגזרה עלינו קללת חוסר האותנטיות. זוהי אינה רק המקוריות שמתה, העידן הפוסט-מודרני כבר פאסה, זוהי קבורה-רבתי של כל האלמנטים המחברים בין הנצה, צמיחה וקטיפת הפירות, קבורה של קו הזמן המקשר בין העבר בו התחלנו בתהליך היצירה ובין העתיד שבו נקטוף את פירותיו. גם ה"קארפה דיאם" כבר מת, ומכל השאלות ש-אל לנו לשאול נותרנו עם אחת. האם אנחנו מתחייבים לעצמינו ברגע הזה? אותנטי או לא הוא הרגע בו בחרנו, ובסופו של יום עלינו להתחייב בראש ובראשונה לעצמינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה