שייכות, כמו איכות, היא מושג חמקמק. היא מפיקה פרפרים בבטן שקשה להסביר, חיוך גדול וברק בעיניים, תחושה טובה שמשדרת "כאן עלינו להיות". אך ברגע שנרצה לשים עליה את האצבע, ללכוד אותה במערכת של הסברים וכללים, הרי שהיא תחמוק מבעד לאצבעותינו ואיתה ההילה הזוהרת אשר בהעדרה אנחנו לוטים בערפל.
כל אחד מרגיש צורך "לחפש את עצמו" אך יותר מהצורך לחפש קיים הרצון למצוא. למצוא את מי שאנחנו באמת, את הרצונות הכנים החבויים בנו, את המסגרת שמתאימה לנו, ואת האנשים שגורמים לנו להרגיש טוב. מתי מעט זוכים למצוא את מקומם בגיל צעיר. רובינו, לעולם לא נפסיק לחפש.
בתקופה האחרונה רבים מחברי וגם אני נמצאים על סף "משבר זהות". שאלות גדולות עולות ואתן ההרהורים לגבי מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות. השנים של התואר הראשון נדמה שנבראו על מנת להעלות שאלות יותר מאשר בשביל מענה, שכן החשיפה לתחומי ידע רבים ולעולם האקדמי מבלבלת גם את אלה שחלמו על מקצוע אחד לאורך כל חייהם.
"היכן שיש פחד יש תשוקה" אומרים בפסיכולוגיה, ולפתע הדברים נהירים לי יותר. אני מוצאת את עצמי חברה בהרבה מסגרות שהקשר ביניהן נראה קלוש עבור המתבונן מן הצד. זוהי רק אותה תחושה חמקמקה בלמטה-של-הבטן שמחזקת את רצוני ואת הבחירות שלי, טווה לי את הדרך כאילו אומרת "כאן את צריכה להיות". אני מוצאת את עצמי מפחדת שמא הבחירות שאני עושה אינן משרתות את "מטרת העל" שלי, פחד על כך שאולי מטרת העל שבחרתי בה מחדש בכל יום במשך שנים כבר אינה זוהי אליה אני שואפת.
רגעים של ספק מעוררים פחד בכל אחד, לפעמים נדמה שאם נשמור את הספקות נעולים הם יעלמו מעצמם. חלק מאיתנו סוברים שעצם ביטוי הפחדים בקול רם יגרמו להם להתממש. אינני מפחדת להטיל ספק, שכן נדמה לי שהטלת ספק יכולה רק לעזור לי לנתב את דרכי ולקחת אחריות על הבחירות שלי, אולי אגיע ליעד שונה מהיעד אליו צפיתי בראשית, אולם יהיה זה יעד שבחרתי לעצמי ולא אחד מרוחק קילומטרים רבים מהמקום בו אני רוצה להיות.
כתבתי ששייכות היא מושג חמקמק. עבור חלק גדול מאיתנו מקום אליו אנחנו מרגישים שייכים הוא מקום בו נוצרו לנו רק חוויות חיוביות. קל להמשיך לחזור למקום ממנו אין לנו זכרונות רעים, אבל מה קורה כשיד המקרה מחדירה גם קושי והתמודדות ל"בועה" הסטרילית שלנו? רובינו נבחר לברוח, לחפש בועה אחרת. התחושה של "משנה מקום משנה מזל". אבל להכות שורשים בכל פעם מחדש, לתת אמון באנשים נוספים, להתרגל לשפה ולמנהגים של מקום אחר – כל אלה מתישים את הגוף ומצלקים את הנפש. במקום לשנות את המסגרת אליה אני שייכת, אני בוחרת להמשיך לחזק את הפרפרים האלה שבבטן, ולייצר לעצמי חוויות חיוביות בתוך המסגרת בה בחרתי, לנסות להזכיר לעצמי בכל פעם מחדש למה אני כאן ולמה אני אוהבת את זה מלכתחילה. אין זה משנה אם מדובר במערכת יחסים, מקצוע לימודים או מקום עבודה. אל לנו לשכוח שקשיים הם חלק מהתמודדות אנושית באשר היא, אך כשאנחנו בוחרים להיות חלק מדבר אנחנו בוחרים להיות חלק ממנו בטוב וברע.
"היכן שיש פחד יש תשוקה" אומרים בפסיכולוגיה. אולי זה מעט תמים מצידי להישען על משפט פלצני על מנת לחזק את התחושה הפנימית ש"אני בסדר, נורמלית, כמו כולם". עם זאת מרגיע אותי לדעת שהפחדים שמתעוררים בי, הספקות העולים ללא הרף, ההחששות שמא אני טועה בניווט, בהרגשותי, במאווי נפשי, אינם נובעים מאבדן דרך או טעות בכיוון, אלא דווקא מאותה תשוקה גדולה למעשים שמניעה אותי. זוהי חרב הפיפיות שמדירה שינה מעיני ומעלה חששות בלתי פוסקים בנוגע לדרך אותה בחרתי, אך היא גם זו שמעוררת את ההתרגשות הנפלאה בכל פעם מחדש כאשר אני מגלה, שחרף הספקות, אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה