צילום אופנה

לקח לי זמן להבין. עד כה התייחסתי לצילומי אופנה כאל מראית עין אטרקטיבית לבגדים, תמיד חיפשתי את הבגד שבתמונה. התעצבנתי על שבקושי ניתן להבחין בו, ועל כך שגם הבגדים שאכן מצולמים אינם ניתנים ללבישה. הקיץ נפל האסימון. זה היה בעת קריאת Vogue אוגוסט, כל תפקידו הוא אקספוזיציה, חימום כלים לקראת הדבר האמיתי – חודש ספטמבר, חודש האופנה.

            מדי פעם זה קורה, צילום אופנה צד את עיניי ואני בוהה בו זמן רב אף על פי שמדובר בפרסומת ולא בתוכן ממשי (היש כזה בווג?). הפעם ננעלו עיני על צילום של Juergen Teller הגרמני עבור מארק ג'ייקובס.

            הצילומים המציגים את בגדיו של ג'ייקובס תמיד מתריסים וחתרניים, פרובוקטיביים בדרכם אך שונים מהמסרים המיניים הברורים שהפכו לפלטת הצבעים של הצילומים המוכרים. טלר מצלם את עבודתו של ג'ייקובס כבר תקופה ארוכה אך הפעם צילומיו היו שונים. הרמז ברור ל"חמש ילדות יפות", תמונה המציגה שלוש בנות שוכבות על דשא ביום בהיר, מסתכלות לשמיים. אף מי שאינו מכיר את עבודתו של טלר יכול לחוש במוות המרומז, שקט הממסך על מהומה. הראיתי את הצילום למספר חברים וכולם נחרדו ממנו, שמש הצהריים כלא הייתה ולכולם נראו הבנות מתות, תעתועי המחשבה ומשחקי הדמיון שמייצרים סצינת אחרית הימים מצילום תמים.

            במבט לאחור נדמה שהמתח נבנה לאורך עבודתו של טלר כיוון שבחינת הצילומים כפונקציה של הזמן חושפת מגמה ברורה בעבודה – מיעוט במסרים פרובוקטיביים ברורים ויצירת שפה חזותית ייחודית המציגה רצף של גירויים ויזואליים מהוקצעים מדי המסתירים ריקבון מאכל.

            לאסימון לקח זמן ליפול אך לבסוף הבנתי שתקפידם האמיתי של צילומי האופנה אינו בהצגת הבגדים אלא ביצירת הפנטזיה; במובן זה אין צילומי האופנה שונים מבימת תיאטרון. התפאורה אותה תפאורה, התחפושות אותן תחפושות, רק המדיום הוא ששונה. צילומי האופנה הגדולים, בין אם קמפיינים של בתי האופנה ובין אם צילומים במגזינים, נעים בין האוונגרד (פראדה) לסימולקרה של חיי יום-יום (ג'ייקובס) ובדרך אינם חוסכים שבטם מאמירה נוקבת על נושאים כגון מעמד האישה ונשיות (לדוגמה, Inez Van Lamsweerde ו- Vinoodh Matadin לאיב סן לורן; אדיטוריאל של דיוויד סימס בווג אוגוסט).

            יוצאי דופן בהקשר זה הם הצילומים של קרייג מקדין לטומי הילפיגר עם הפטריוטיזם האמריקני הפלקטי, והצילומים של טרי ריצ'רדסון ל-לקוסט עם ריחופי הגולף המשונים, אשר תודות לעבודת הפוטושופ המאסיבית מציגים חבורה של בובות תצוגה הדומות במעט לבני אנוש חובטים ומפדלים.

            עם השינוי התפיסתי בנוגע לתפקידם של הצילומים (ובכך אני כנראה מפגרת אחרי שאר העולם המערבי) העלעול במגזינים קיבל מימד נוסף, שכן כ 80% מעמודי Vogue הם פרסומות (והתוכן במילא לרוב משעמם). בדרך זו למדתי להתייחס לצילומי האופנה כאל שדה אמנותי בפני עצמו שמגיעה לו זכות קיום עצמאית. הבגדים אולי עושים את האדם ואולי לא, אך העולם האלטרנטיבי שניתן לבנות באמצעותם בוודאי שנותן לראש הזדמנות לברוח מהמציאות הארצית אל יקומים מקבילים, חלקם מלאים בטוב ונוחות וחלקם לא נעימים, אלימים ומתריסים; בדיוק כמו המציאות היום יומית.