יום חמישי, 26 בינואר 2012

לסל וחסל


אני תוהה כמה זמן אפשר לשמור על ארשת של אדישות. שנתיים וקצת עברתי בפקולטה לרפואה ואת מספר הפעמים שדרשו ממני לחשוב אפשר לספור על שתי ידיים, עד שהשנה החליטו לשנות את פני הדברים ולאלץ אותנו לנקוט עמדות.
            הדיבורים על סל הבריאות ועל צוואות שבחיים הצליחו לחדור את את הקליפה הבלתי-חדירה ולמרות ההכרזה שאני לא מתעניינת בנושאים הקשורים לבריאות הציבור ככלל אלא רק לבריאות הפרט, אני מוצאת את עצמי מהרהרת בסוגיית ה"עוגה" ואיך לחלק אותה.
            באחד השיעורים דנו בשאלה האם על הרופא להחליט על אסטרטגיית טיפול המבוססת על התועלת הצפויה ותופעות הלוואי, או על התועלת הצפויה, תופעות הלוואי, והמחיר.
            חשבתי על מערכת המשפט, המפרידה בין עורך הדין המלווה את הנאשם לאורך המשפט ובין השופט החורץ את הדין. קל יותר להרוג מישהו שאתה לא מסתכל לו בעיניים, ובהפרדה מהסוג הזה אפשר לשמור טוב יותר על שפיותו של הרופא. אני מתארת לעצמי שחשיפה לכל-כך הרבה מוות מותירה חותם בנפשו של אדם, ואני משערת שארגיש טוב יותר עם עצמי אם אדע שעשיתי עבור החולה כל שיכולתי ומבלי להתחשב בשיקולים קרים כמו תקציב;  אם אוכל להביט במראה ולשקר במצח נחושה במשפטים כמו "ניסיתי הכל אבל הם לא אישרו את הטיפול, הוא לא היה בסל".
            רגע לאחר מכן נזכרתי שפעם הייתי אדם עם ערכים, והאמנתי שכשבוחרים להיכנס למערכת אנחנו חותמים גם על הטוב וגם על הרע. ולכן אם אני בוחרת להיות חלק ממערכת בריאות אני מקבלת על עצמי גם את עוולותיה. להגיד "הם לא אישרו" זה להפיל את האחריות על האחר, הזר, הרע, אבל הרע הזה הוא אני, כי אני חלק מהמערכת, אני המערכת. הפרדה בין "הם" ל"אני" זוהי הפלת אחריות מהסוג השפל ביותר, מהסוג הלוקח קרדיט על המעשים הטובים ועל ההצלחות, ושוכח לשאת את האשמה הנובעת מן הכשלונות, הפלת אחריות שאינני חושבת שמתאימה לרופא ובוודאי שאין בה תועלת למערכת הרפואית. אם קיימת עוולה במערכת הרי שהיא נישאת על הכתפיים של כולנו, שכן אם לא נישא את האשמה של המוות כתוצאה ממחסור כלכלי הרי שלא נעשה דבר על מנת לשפר את המערכת ולתקן את הרע מיסודו.
            בימים מסוג אלה, שבהם אני מבינה כמה הביצה שאני נכנסת אליה עמוקה, אני תוהה אם לא היה טוב יותר שאלמד עיצוב אופנה או הנדסה. רגע לאחר מכן אני נזכרת שאנה ווינטור נושאת על כתפיה מוות של כל דוגמנית בת עשרים וקצת שנפלה על קידוש השילוש הקדוש (חזה-מתניים-אחוריים), ואילו המהנדסים מואשמים כקולקטיב בקפיטליזם חסר תקנה, בפערים החברתיים ובעוני.
            אני תוהה לאן התגלגלה האחריות שהייתה אמורה להיות נישאת על כתפינו, שכן אילו נשאנו כולנו בחלקנו, הרי שכבר מזמן היינו כורעים תחת האשמה ועושים צעדים משמעותיים על מנת לייצר את התיקון.

יום שלישי, 24 בינואר 2012

את המוות, בסדין לבן, מלא או דגנים?


           
"You can live with dignity; you can't die with it"
            
 משתדלים לסלק אותנו מהעולם באופן מתורבת, אולי אפילו אפשר להגיד שבהדרגה. אנחנו מתים, ונקברים, ויושבים עלינו שבעה, ומבקרים אותנו ב-30 ואז אחרי שנה, ולאט לאט פרקי הזמן הולכים וגדלים עד שהוא הופך לאינסופי, הזמן, מאז שהלכנו.
            אנחנו הופכים למושג מופשט. זיכרון, ריח, דברים שאהבנו, מבט או או תמונה על הקיר. רוצים מאוד שנישאר כפי שהיינו, קפואים בלי שינוי, שהדברים לא יתפוגגו בדרכו של הזמן. אבל הדברים מתפוגגים; ההתפוגגות קבורה מתחת לפני השטח. מתחת לפני השטח אנחנו נרקבים, הגוף שלנו נאכל על ידי תולעים המתריסות בהסתלקות המתורבתת שיצרו לנו שם למעלה, העטיפות שלנו נותרות כשק של מה שהכיל פעם את הגוף שהכיל פעם את מה שאמור היה להיות אנחנו.
            ובכל השנים שלפני הריקבון אנחנו עסוקים בו. אנחנו מנסים לשכנע את עצמינו שלא אבל אנחנו עסוקים בו. אנחנו מדמיינים את הרגע שזה יקרה, את הנסיבות, איך היינו רוצים למות, מה נוח לנו יותר, מה נוח למשפחה, כמה נרצה להאבק ומעטים מאיתנו גם קובעים איך יסתלקו. איפה יקברו, האם יתרמו את גופם ואבריהם או לא, ומי יבקר ואיך ירצו שהטקס יראה.
            אבל אנחנו עסוקים יותר מדי באיך שאנחנו רוצים להסתלק מאשר באיך שאנחנו רוצים להיות. אנחנו רוצים שזה יהיה בשלווה אבל אין שום שלווה בלמות. יש אולי שלווה במוות, אבל לא שלווה בלמות. למות זה תמיד כואב, ועצוב, וקורה כתוצאה של מאבק. כי לא משנה איך מתנו – נאבקנו. נאבקנו במחלה, או בתאונה, או בנפש כואבת שהכריעה אותנו, אבל נאבקנו. כי אי אפשר למות מתוך ויתור, אולי רק למות מתוך הכרעה. לחיות אפשר מתוך ויתור, אבל למות אי אפשר מתוך ויתור.
            ואמנם אחרי שמתנו נמחלו לנו כל העוולות וזכרו לנו רק את המעשים הטובים, אבל עדיין זמן החיים שלנו מוגבל וזמן המוות שלנו לא. ולכן דווקא בזמן שאנחנו חיים, ולא בזמן אחרי שמתנו, זה הזמן לעשות את המעשים שאולי לא יזכרו ואולי לא יסופרו ואולי לא יצטיירו כמתורבתים אחרי שנמות, אבל אלה המעשים שעושים את השינוי המיידי, ביום-יום, ביום-יום של החיים.

"Our bodies break down, sometimes when we're 90, sometimes before we're even born"

            אנחנו זוכרים את המתים אבל אנחנו זוכרים הרבה פחות מתים מאלה שמתו. ואנחנו זוכרים את המוות, אבל אנחנו זוכרים את המוות יותר מדי ביחס לזכירת החיים. המוות הוא נצחי אבל למות זה רגעי, למות זה רגעי וביחס אליו החיים ארוכים.

יום חמישי, 19 בינואר 2012

כרוניקה של מוות ידוע מראש



            קמתי בבוקר בידיעה שאני הולכת להרוג היום חולדה אבל החולדה קם היום בבוקר והוא לא ידע שהוא הולך למות.
הסתכלנו עליו במשך כמה שעות מורדם בתמימותו עם שתי שיניים צהובות ושפה שמוטה. הוא לא ידע שהוא נושם מהר כי חיברנו אותו לשקית שמכילה פחמן דו חמצני, ואנחנו לא יכולנו להגיד לו, שגם נשימות מהירות לא יעזרו לו, בתוספת ההסבר הפזיולוגי המדויק. הוא לא ידע שהלב שלו מאט כי גירינו לו את העצב התועה ואנחנו לא יכולנו להגיד לו שתכף נפסיק. הוא לא ידע שהוא שוכב על סדין חשמלי כדי שלא יהיה לו קר ושאנחנו מכסים אותו מחדש בין ניסוי לניסוי, ואנחנו לא יכולנו להגיד לו שאכפת לנו.
כשהוצאתי לו דם מהווריד הירכי, ובהעדר נסיוני גרמתי לקריסתו, לא יכולתי לשתף אותו בתחושה שלמדתי משהו חשוב. אני תוהה אם כשאוציא דם ורידי לראשונה מאדם אחשוב על החולדה מהמעבדה. אני תוהה אם אזכור שהפעם הראשונה חלה ביום רביעי שהפך להיות יום מעבדות פזיולוגיה, שלפני כן היה יום היסטולוגיה, שלפני כן היה יום אמנות.
אני תוהה אם אזכור את הציניות האיומה שבהשוואה בין החיה שהוקרבה בהיסטולוגיה בשביל תתקיני הטריפאן בלו ובין החיה שהוקרבה בפזיולוגיה בשביל הבנת מחזור הדם. ימי רביעי, שנה אחרי שנה, אותו מתחם מעבדות אבל הכל כל כך שונה. אני תוהה אם אזכור שפעם מעבדות-ימי-רביעי שלי היו אחרות, מעבדות פיסול, מעבדות שהוקדשו לצד החי של החיים.
הלב הזריז והריאות הוורודות, הכבד הרך והכליות – כולם היו גמישים, כמו ג'לי, הכל נראה ויטלי והעור עדיין חם. איך משהו שנראה חי יכול להיות מת?
נולד חולדה ומת חולדה וכל שלב בדרך היה קבוע מראש. הניסוי, הפרוטוקול, הלמידה, התרומה למחקר והתרומה להוראה, שתי ציפורים בחולדה אחת. אבל הדטרמיניזם הזה הוא שלנו, לא שלו. אנחנו ידענו, הוא לא. וכולנו מנהלים את השיח ודנים חיי אחר, אבל האחר לא חלק מהשיח והוא לא יכול לדון את עצמו.
אני נמצאת כל כך הרבה בצד ה"חי" של משוואת "חיים-מוות" ולפעמים אני תוהה אם זה באמת לא מרגיש לי מובן מאליו. זאת הייתה יכולה להיות אני שהולכת לישון ולא קמה ומה שקורה בדרך לחוסר ההתעוררות לא משנה. ללכת לישון ולא לקום, ללכת לישון – ולא לקום. זה יכול לקרות.
 ולאט לאט המעבדה התרוקנה וקור גופו פחת והאקשן נעלם. סיימנו את הניסויים והראש כבר במקום אחר, עוד מעט יכבו את האורות ילסקו את הפגרים ויחטאו את כלי הניתוח. השמש תרד על הדסה ותזרח עליה שוב. מי יודע על כמה חיים תפסח.