אני תוהה כמה זמן אפשר לשמור על ארשת של אדישות. שנתיים וקצת עברתי בפקולטה לרפואה ואת מספר הפעמים שדרשו ממני לחשוב אפשר לספור על שתי ידיים, עד שהשנה החליטו לשנות את פני הדברים ולאלץ אותנו לנקוט עמדות.
הדיבורים על סל הבריאות ועל צוואות שבחיים הצליחו לחדור את את הקליפה הבלתי-חדירה ולמרות ההכרזה שאני לא מתעניינת בנושאים הקשורים לבריאות הציבור ככלל אלא רק לבריאות הפרט, אני מוצאת את עצמי מהרהרת בסוגיית ה"עוגה" ואיך לחלק אותה.
באחד השיעורים דנו בשאלה האם על הרופא להחליט על אסטרטגיית טיפול המבוססת על התועלת הצפויה ותופעות הלוואי, או על התועלת הצפויה, תופעות הלוואי, והמחיר.
חשבתי על מערכת המשפט, המפרידה בין עורך הדין המלווה את הנאשם לאורך המשפט ובין השופט החורץ את הדין. קל יותר להרוג מישהו שאתה לא מסתכל לו בעיניים, ובהפרדה מהסוג הזה אפשר לשמור טוב יותר על שפיותו של הרופא. אני מתארת לעצמי שחשיפה לכל-כך הרבה מוות מותירה חותם בנפשו של אדם, ואני משערת שארגיש טוב יותר עם עצמי אם אדע שעשיתי עבור החולה כל שיכולתי ומבלי להתחשב בשיקולים קרים כמו תקציב; אם אוכל להביט במראה ולשקר במצח נחושה במשפטים כמו "ניסיתי הכל אבל הם לא אישרו את הטיפול, הוא לא היה בסל".
רגע לאחר מכן נזכרתי שפעם הייתי אדם עם ערכים, והאמנתי שכשבוחרים להיכנס למערכת אנחנו חותמים גם על הטוב וגם על הרע. ולכן אם אני בוחרת להיות חלק ממערכת בריאות אני מקבלת על עצמי גם את עוולותיה. להגיד "הם לא אישרו" זה להפיל את האחריות על האחר, הזר, הרע, אבל הרע הזה הוא אני, כי אני חלק מהמערכת, אני המערכת. הפרדה בין "הם" ל"אני" זוהי הפלת אחריות מהסוג השפל ביותר, מהסוג הלוקח קרדיט על המעשים הטובים ועל ההצלחות, ושוכח לשאת את האשמה הנובעת מן הכשלונות, הפלת אחריות שאינני חושבת שמתאימה לרופא ובוודאי שאין בה תועלת למערכת הרפואית. אם קיימת עוולה במערכת הרי שהיא נישאת על הכתפיים של כולנו, שכן אם לא נישא את האשמה של המוות כתוצאה ממחסור כלכלי הרי שלא נעשה דבר על מנת לשפר את המערכת ולתקן את הרע מיסודו.
בימים מסוג אלה, שבהם אני מבינה כמה הביצה שאני נכנסת אליה עמוקה, אני תוהה אם לא היה טוב יותר שאלמד עיצוב אופנה או הנדסה. רגע לאחר מכן אני נזכרת שאנה ווינטור נושאת על כתפיה מוות של כל דוגמנית בת עשרים וקצת שנפלה על קידוש השילוש הקדוש (חזה-מתניים-אחוריים), ואילו המהנדסים מואשמים כקולקטיב בקפיטליזם חסר תקנה, בפערים החברתיים ובעוני.
אני תוהה לאן התגלגלה האחריות שהייתה אמורה להיות נישאת על כתפינו, שכן אילו נשאנו כולנו בחלקנו, הרי שכבר מזמן היינו כורעים תחת האשמה ועושים צעדים משמעותיים על מנת לייצר את התיקון.
