יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

משהו אחר וטוב



            אני אדם האוהב את שגרתו, וזה דבר טוב שכן השגרה היא זו שמלווה אותנו רוב הזמן. נדמה שאני משקיעה אנרגייה רבה כדי לייצר ולתחזק את השגרה האהובה שלי, לפחות כך עשיתי בחיי הבוגרים. היה לי חשוב שהשבועות יהיו דומים אלה לאלה, שבכל יום רביעי אצפה בפרק משמח בטלוויזיה ואוכל גלידה, שבכל יום רביעי ראשון של חודש אומר לעצמי "איזה כיף לי שאינני יתומה ושאינני מחכה ליום זה בחרדה" (מי שלא מכיר את הספר שילך ויקרא), ושכל יום שישי בבוקר יחגג בשמחה וצהלה עם הרפתקאה מיוחדת. בנוסף במשך השנים השגרה כללה רכיבות אופניים בשבת, ריצות שטח בשישי, ואימון ריצה באצטדיון בימי שלישי בבוקר – שלושת אלה היו הרגליים עליהן עמד השבוע שלי,  מעין עוגן שהזכיר לי שיש "בית" יהה אשר יהה.
            אל מול הרצון לייצר שגרה ניצבת המציאות. והרי המציאות מוכיחה שבתור אדם המחפש שגרה, אני עושה הרבה מאוד כדי להרוס אותה במו ידיי. הרי אני זאת שמקפידה להבריז באופן סמי-עקבי מהריצות עם חבריי הרצים הירושלמים, שמזמינים אותי ללא הרף ומקפידים להנעים את זמני כאשר אני לפתע לא מבריזה.
            הפתעה כזאת ציפתה לי בנר שביעי של חנוכה; באותו הערב לפתע רוח העדר-ההברזה נחה עלי והגעתי במועד הנקוב לפגוש את חברתי ת' ל"קוויקי" בעיר ("קוויקי" על שם מהירות הריצה של ת'). איפשהו באמצע הריצה, כנראה בין עלייה אחת למשנה כאשר החמצן חסר מתוך שילוב של הגובה והקור הירושלמים ומהירות הריצה, הבנתי למה אני מקפידה להרוס לעצמי את אותה שגרה עצמה אשר על ייסודה אני שוקדת. שהרי עזבתי משהו טוב כשעברתי לירושלים; קבוצת הריצה שלי מהמרכז שהיא מה שאני מחשיבה בתור "בית", הייתה אחד הוויתורים המשמעותיים שנלוו למעבר. לאורך השנים האחרונות ניסיתי למצוא לעצמי "במקום" אבל במציאות, וסליחה על התמימות, אין תחליפים. אני חושבת שמתוך כל הניסיונות למצוא את "הבמקום" שלי, ומתוך כל האכזבות שנחלתי כאשר גיליתי על כל דבר חדש שהוא איננו "במקום", שכחתי שאני בכלל לא אמורה לחפש תחליף. אני אמורה למצוא משהו אחר וטוב כחלק מביתי החדש.
            ואותו ה"אחר" נפגש מספר פעמים בשבוע ממש מתחת לחלון ביתי. ה"אחר" נפרש ממנו בצורת גן סאקר על מסלוליו הנחמדים וטבעת הרולר-בליידס הנהדרת. ה"אחר" ממשיך לטפס אל האצטדיון, אמנם לא הדר יוסף, אבל אצטדיון למהדרין. אין תחליף ליער בן שמן אבל יש את ה"אחר", הוודאי, או הר איתן. אלה לא רחובות יפו האהובים והחגיגיים במיוחד בעונה זו, אבל אלה כן הרחובות "האחרים" – הרחובות הירושלמים המקושטים בחנוכיות, ואם מחפשים היטב גם מוצאים עצי חג מולד מאירים המבצבצים ביניהם.
השנים האחרונות הוכיחו לי מעל לכל ספק שאין אדם או דבר ברי תחליף. יש תבניות התנהגות, יש מגמה של רצון, יש פרמטרים של התאמה. תחליפים – אין. כנראה שאין כמו אותו "הבית" שמחכה לי במרכז, אבל אם אתן לעצמי להתנסות ב"אחר" ולתת לו להציג את עצמו, אולי הוא אף יהפוך להיות "האחר שלי".

יום שישי, 11 בנובמבר 2011

סובב עמק



            הרבה מים זרמו בבתים שאני מנקה מאז שהכרזתי לפני כשנה על כוונתי לרוץ במרתון אמסטרדם. הלבטים היו קשים, מצד אחד אין משהו בו הייתי חפצה יותר מאשר מרתון סתווי, אך מצד שני בהתקרב רגע האמת הרגשתי שזה לא מתאים. ה"מנטוס" שאת דבריו אני לוקחת ברצינות גדולה (בעיקר כי הוא כמעט תמיד צודק) אסר עלי חד משמעית את הנסיעה. לא עניין של כושר אלא משהו בתזמון. זה תמיד התזמון, לא?
            הבעיה היא שאו שרצים מרתון או שלא. אני לא מסוגלת להתאמן לפי תכנית מרתון בידיעה שהמטרה לא נמצאת שם באופק, ואם מכניסים למשוואה את העובדה שזה עתה התחלתי לרוץ עם הרצים הירושלמים ואני עדיין בעיצומו של משבר זהות (קבוצתי התל אביבית האהובה רחוקה ואני מתגעגעת) – לא באמת התאמנתי. הכושר שלי נשמר על רמה בזאלית אבל הנושא מאוד מעורפל. אני לא רצה עם קילומטרים ולפעמים אפילו לא לפי זמן, סוג של שאנטיות, בשונה כל כך מה"אני" שמפטרל במסדרונות הדסה.
            לפני מספר חודשים החלטתי לרוץ את חצי-מרתון בית שאן, נראתה לי מטרה סבירה, ומאחר שהתחייבתי לידיד טוב נראה שאצטרך אף לעמוד בה. אך לדאבוני לא התחייבתי לתכנית האימונים, השבועות חלפו, והכושר שלי נותר כפי שהוא: די בזאלי. בהתקרב מירוץ נייקי תהיתי ביני ובין עצמי אם אני מסוגלת ל10 קילומטרים וכשאמרו לי שמירוץ אייל בעוד שבוע למרחק של 15 קילומטרים הוא ה"מסכמת" לפני חצי המרתון, נבהלתי ממש. איפה אני ואיפה חצי מרתון?
            אבל מירוץ נייקי היה ועבר בשיא הכיף, והבנתי שזה שאני לא רצה לפי קילומטרים לא אומר שאני לא מסוגלת לרוץ אותם כשהם מופיעים. בספונטניות קניתי הרשמה ל"סובב עמק" והתלבטתי אם ללכת על ה 12 הסולידי או על ה 22 הסולידי פחות, בעיקר כדי לבדוק אם יש לי עוד סיכוי להדביק את פער הקילומטראז' בשביל חצי המרתון.
            ביקורו של המנטוס לפני כשבוע טרף את הקלפים. "ברוווור שאת יכולה לרוץ את ה 22, גם את ה32 אם את רוצה". תבינו שמדובר בריצת שטח בעמק יזרעאל. נסיעה ארוכה, שטח, גבעה או שתיים, צריך לקום בשביל זה ב3:30 לפנות בוקר. לא טריוויאלי.
עשיתי רשימת "בעד" 32:
1.      אני אוכל לוודא שאני מסוגלת לרוץ 21 קילומטרים, בשביל חצי מרתון בית שאן.
2.      הטרמפ שלי רצה 32, והזינוק שלה שעה לפני ה 22. יהיה קר בבוקר, לא כיף לחכות שעה בקור בשביל זינוק (למרות שהובטחה לי חברה משובחת).
3.      בהוראות ששלח מארגן המירוץ נאמר שהג'לים שיש בתחנות ההזנה מיועדים לרצי ה 32 ומעלה בלבד. מאחר שתוקפם של כל הג'לים שלי פג לפני שנה ומשהו, ידעתי ששווה לשמור את האופציה לג'לים מהמארגנים.
רשימת הנגד כללה סעיף אחד:
הריצה הארוכה ביותר שלי בעבר הנראה לעין הייתה איפשהו בין שעה ורבע ל 15 קילומטרים, אין לדעת כי לא רצתי לא עם שעון ולא עם קילומטרים.
            עשיתי סקר שוק על מנת לראות מי תומך בטירוף. י' חברתי שאלה בנימוס "כבר עשית פעם קפיצה מפגרת כזאת בקילומטראז'?" לעומתה, ר' השמרנית בדרך כלל עודדה את המעשה ואף שאלה האם אני מנסה להשלים פערים בשביל תכנית לקראת מרתון טבריה או ירושלים. עם תמיכה של שתי אלה (אל תטעו, י' עודדה את המעשה, קפיצה מפגרת בקילומטראז' היא לחם חוקה) ובנוסף ביקורו של המנטוס שהיה בגדר זריקת עידוד מ"הבית" דחפה אותי למעשה.
            וכך מצאתי את עצמי על קו הזינוק של ריצה לאורך 32 קילומטרים בעמק יזרעאל. כעבור מספר שעות ושיחה קולחת עם י' שרצה איתי לכל אורך הדרך הגענו אל הסוף.
מפגרת, אבל לפחות לחצי מרתון אני מוכנה.

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

The Inner Life of a MadStudent


"את עדיין מתרגשת מאירועים כאלה?" שאל אותי מישהו רגע לפני הזינוק במירוץ הלילה של נייקי 2011. שמונה בערב, אני מוקפת בלובשי צהוב זוהר, לגמרי נטמעת בסביבתי.
יום שלישי בבוקר המאוחר, פחות או יותר בשעה שבה מתחילים אינטרוולים בהדר יוסף. לא התעוררתי בזמן, חשבתי שאפספס את השיעור הראשון, לא עניין גדול. לבשתי את חולצת המירוץ שיערך באותו הערב כדי לחסוך מקום בתיק שגם ככה היה מזעזע בכובדו בגלל ספר האנטומיה של מור שהיה עלי להחזיר לספרייה. נעלתי את נעלי הריצה, שקית המשתתף דחופה אי שם בין הלפטופ לחומר שאני צריכה לצלם וזרקתי את עצמי על האופניים. הרגשתי את הרגליים היטב, גם בגלל האימונים בימים שלפני כן וגם בגלל התיק שמכביד עלי בעליות. בתחנה האחרונה בה אני עולה עם האופניים על האוטובוס (בשל העדר מדרכה ליד האוניברסיטה) האוטובוסים לא עצרו. שלושה חלפו מלאים עד אפס מקום, השעה שמונה. רכבתי יחסית מהר, הופעתי מעצמי. אוטובוס עוצר, אני נדחפת לתוכו ולצידי הסטודנטים האחרונים בדרך לשיעור. מה, להבריז ככה?
אני נכנסת עם הגל האחרון לאולם רגע לפני שהדלת נסגרת, משעינה את האופניים על הבמה ומתיישבת בשורה הראשונה במקום ששמרו לי. אני לובשת את החולצה הזורחת בתבל כנטע זר בקרב הסטודנטים המנומנמים. אילו רק ידעתי באותו רגע מפדח ששתיים עשרה שעות אל העתיד ארגיש אחרת.
אז כן, אני עדיין מתרגשת באירועים האלה. זוהי השנה השישית שלי במירוץ הלילה ולמרות המסחור והצפיפות אני ממשיכה להגיע. אפילו בשנה שעברה כאשר נבצר ממני להיות שם בגופי רצתי בהרי החושך את אותו המרחק ובאותה השעה (החולצה מחכה בבגאז' תל אביבי לחזור לבעליה החוקיים). אני עדיין מתרגשת שאני יכולה לרוץ 10 קילומטרים למרות שאני עושה את זה מספר פעמים בשבוע ואף רצתי בעבר מרחקים הארוכים פי ארבעה. אני לא יודעת אם זאת היכולת הפיזית שמשמחת אותי, כנראה שזו תחושת הקונסיסטנטיות והשגרה שאני מעריכה יותר מהכל. לא קל להתבגר, גיל 16 הוא גיל קשה במובנים רבים, והריצה הייתה שם בשבילי כבר אז. הצבא גם לא תקופה פשוטה, לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית – עברתי מספר ניתוחים והמוני אשפוזים ובדיקות בתקופה ההיא, ורק החזרה לריצה סמלה בשבילי איזשהו סוג של חיים נורמלים. גם לימודים באוניברסיטה, עיר אחרת, הטירוף של הקורסים והמסלולים המתנגשים, גם אלה לא פשוטים. אבל יש לי ריצה, והיא כן פשוטה. לא קלה, לא סלחנית, לא מובנת מאליה, אבל פשוטה. היא לא מסתירה ממני דברים, היא לא פוליטיקאית. ומעל הכל היא תמיד בצד שלי.
לא תמיד אני זוכרת שאני אוהבת את מה שאני עושה. השבוע זכרתי וזכרתי וזכרתי, כי מימי לא היה לי מירוץ 10 ק"מ שחלף מהר כל כך, ויום למחרת חזרתי לשגרת הדסה וזכרתי גם את ה"למה" השני.
היה זה השבוע הראשון ללימודים ופתאום כל הדברים מתנקזים למסגרת צפופה של 24 שעות שבמהלכן עוברים על פני פלנטות שונות: הספורט, המעבדה, הלימודים, התחביבים "מהצד", החברים, ושוב הריצה.  
"דע מאין באת ולאן אתה הולך". אני באתי מהסינגלים בבן שמן, מהמיקרוטיובולס, מהפס הכחול של מרתון ברלין, ולאן? פותחת עונה שלישית של האנטי סצינה ואולי כמעט לראשונה בחיי אין לי מושג. טרם התאפסתי על שנת הלימודים, ובינתיים מחפשת מטרת ריצה חדשה שתשמח אותי ותהיה אפשרית. פתוחה להצעות, ובינתיים משאירה אתכם עם מפת שבילים לחיזוק המוטיבציה.

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

הגלידה הטובה בעולם


"Because this can’t be the day that I was broken up by a post-it. This has to be the day that something else happened".
(Sex and The City, "The post-it always sticks twice")
            זה לא היה יכול להיות היום שבו ביליתי חסרת אונים בעיריית ירושלים, וכשהגעתי הביתה חטפתי מכה בראש שהייתה עד כדי כך חזקה שצמחה לי בלוטה. זה חייב להיות היום שבו דבר אחר קרה, משהו שינסוך בי אופטימיות שיומיים בתורים לרב-קו עם קינוח של בירוקרטיה עירונית רוקנו.
            אוויר הפסגות הירושלמי מכניס אותי מדי פעם להיפר-ונטילציה. אני יודעת שמרחב ונוף אמורים להביא מרפא ללב כואב, אבל לפעמים במקום חצי הכוס המלאה רואים רק את הצל שעושים ההרים המסתירים את האופק. כשזה קורה אני נוסעת לתל אביב, שם בין האופניים, השבילים, השמיים האפורים מהפיח והזכרונות מהתיכון, אני מוצאת את מקומי.
            מצאתי הפעם דרך חדשה להגיע: לקחתי את קו 100 שלא עובר בתחנה המרכזית ועליו חוץ ממני היו שלושה נוסעים, וממנו את שאטל הנתיב המהיר (ביחד עם עוד חמישה בהם שתי תינוקות). זאת הייתה דרך יעילה (בהשוואה לרכבת) ואופטימיות זהירה החלה לנצנץ. אני חושבת שאם מישהו יצר דרך נוחה שכזאת להגיע לתל אביב מירושלים אולי ביום מן הימים תהיה מדרכה בדרך לבית חולים הדסה עין כרם, שתשים קץ למחדל התעבורתי (והבריאותי, והבטיחותי) שמתרחש שם.
            שני אתרי עלייה לרגל ממוקמים על רחוב קינג ג'ורג'. הראשון מהם הוא מכון הקעקועים והפירסינג "קיפוד", שם נמצא ויטלי שתפקידו להתעסק בעגילים, והשני הוא הגלידה הטובה בעולם, גלידת פרוטי.
            סבתא שלי אומרת שאני נוסעת לניו-יורק בשביל הגלידה. היא טועה, נכון שטייסטי דלייט היא גלידה מצויינת, אבל כשאני מתגעגעת לניו יורק אני מתגעגעת לעוד דברים חוץ מהגלידה. מעבר לכך, בפעם האחרונה שלי שם (לפני שנתיים) כשהשוויתי את טייסטי דלייט המיתולוגית לפרוטי המקומית, נאלצתי להודות שהשנייה טעימה יותר.
            הפעם הראשונה שלי בפרוטי הייתה בערב שבו ראיתי את ההצגה הנהדרת "חברות הכי טובות" של תיאטרון הקאמרי, לפי המחזה של ענת גוב ובכיכובה של קרן מור. אחותי ואני ניצלנו נקודות של ישרכרט למנוי בקאמרי וזאת הייתה יריית הפתיחה למסורת. מעבר לצחוק, שמעטים הצחוקים שמשתווים לו, אני זוכרת את קשת הרגשות שעלו בי באותו הערב. המושג של חברות היה פחות בשל אצלי באותם ימי תיכון, טרם הפיכתי לאדם עצמאי וטרם ההבנה שהגב הרגשי אותו מעניקים חברים, אותם בניגוד לבני משפחה אני בוחרת, הוא אחד משלושת הדברים עליהם עומד עולמי (ואולי בגלל זה הוא לא כל כך יציב). אולי זהו גם השם הסמלי אותו בחרה גוב לתוצר החברות ההיא שחידד אצלי את התחושה שרעות מעל הכל.
            זה היה הערב בו אכלתי פרוטי לראשונה ופיתחתי את האופן שבו אני אוהבת את הגלידה שלי. מאז אני תמיד לוקחת שלוש מפיות נייר, מקפלת אותם לשליש לרוחב, קיץ וחורף. לאורך התיכון ביקרתי שם מדי שישי בדרך מהלימודים וכאשר הפקקים במרכז תל אביב הפכו בלתי נסבלים עברנו לסניף בנמל. ים וגלידה אף פעם לא הולכים אצלי ביחד (כי גלידה דורשת דשא, ספסל, ורעש של עיר) אבל עם פרוטי זה הסתדר. מידי שישי, שבוע אחרי שבוע, שלוש שנים כמעט, אותו מוכר, אותו טעם קבוע, וטעם אחד מתחלף.
            והיום כשעמדתי בתור יצא מהחדר הפנימי המוכר שהכיר אותי אז מהנמל. חמש שנים עברו מהפעם האחרונה שנפגשנו אך הוא זיהה אותי מייד וחייך "אל תעלמי הפעם" אמר לי, וחייכתי לעצמי בידיעה שאם לא דברים אחרים, אז לפחות הגלידה הטובה בעולם במרחק שעתיים וחצי מביתי.

יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

ותהא עיר


"Be careful with what you wish for"

            כשעברתי לירושלים לפני שנתיים שנאתי אותה מאוד, ומאחר שהמעבר להרי החושך התרחש אחרי שנים של נסיעות יומיות ברכבת, הליכות ממושכות ותיקים כבדים, רציתי חיים "קלים". תיארתי לעצמי שהדבר החשוב ביותר הוא לגור קרוב לאוניברסיטה ושכל השאר יסתדר בעצמו. לא ברור מה עבר לי בראש כאשר בניתי את סדר העדיפויות הלקוי הזה, שכן אחת הסיבות לפסילת חיפה הייתה העדר אצטדיון ריצה בסמוך לקמפוס הרלוונטי, ועל באר שבע לא חשבתי כי אין שם עליות. שנתיים גרתי בקריית יובל "סמוך" לאוניברסיטה אבל הייתי רחוקה מכל הדברים החשובים.
            גן סאקר למשל. רק לפני יומיים הראו לי שהוא באמת קיים, ואני לא מבינה איך פספסתי את הסנטרל פארק במשך שנתיים. באחד הטורים הראשונים כתבתי שאין כאן איפה לרכוב על אופניים, ושלעיר אין מה לחלום על טריאתלון עד שלא יהיה כאן קריטריום תקין. עוד ניסיתי לשכנע את ראש מחלקת הספורט בעירייה לאפשר לרכוב על אופניים מסביב לאצטדיון בגבעת רם, אך העיר העקשנית הזאת הפנתה לי את הגב. לפני יומיים גיליתי שהשבילים בגן סאקר סלולים מחדש, מה שמאשר רכיבת קריטריום טובה (לדעתי איכות השבילים שם כעת טובה יותר מאשר בגבעת המופעים). מי רוצה להרים את הכפפה ולהצטרף אלי בבקרים?
            גם קפה הוא עניין חשוב למי שעבדה שנים בבתי קפה; בקריית יובל אין קפה "לפי הספר" ולפעמים גם כיף להתפלצן על איכות ההקצפה, הטמפרטורה, והכוס המתאימה. מותר לחלום קצת על תל אביב, לא?
            למרות המעבר קילומטרים אחדים רחוקה לא ויתרתי על הסירוב העקרוני שלי לאוטובוסים ופתרתי אותו בדרך פתלתלה. יתהפך העולם אבל להדסה חייבים להגיע ברכב כלשהו, כיוון שמדרכה או שביל לכלי שאיננו ממונע לא קיים, ואילו הכביש מפותל, מסוכן, וחסר שוליים. נסיונות להגיע דרך מושב אורה הבהירו לי שאין איך לעקוף את העניין הזה, שכן ההליכה בשטח לבד לא מרגישה לי בטוחה ומאריכה את הדרך בקילומטרים משמעותיים. מצד שני, להעלות אופניים רגילים על אוטובוס עירוני אסור. הפתרון היחיד שנראה אפשרי היה אופניים מתקפלים, אך הייתי סקפטית שכן כל הרוכבים האורבניים שאני מכירה גרים בתל אביב והרי מי שעבורו שדרות רוטשילד הן עלייה לא יכול לחוות דעה שתהיה רלוונטית להרי החושך. הייתי סקפטית, אבל עם דרבון קטנטן של חברה טובה החלטתי ללכת על זה ומאז פחות או יותר לא הפסקתי לרכוב, אבל על כך בהמשך.
            שנתיים עברו עלי בירושלים, כמעט שנתיים מלאות מאז התחלתי לכתוב את הטור הזה בעיתון גבעת רם (שאין לדעת מה יעלה בגורלו). השם לטור ניתן על ידי אחותי הגדולה בתור בדיחה על חשבוני שהרי אינני משתייכת (גם אם מאוד מנסים) לאף סצינה. ביני ובין עצמי אני תוהה מה השתנה ומה נשאר אותו הדבר. באוטובוסים מעבר לתחנה האחת המחייבת אינני נוסעת, לשוק לא הולכת, כשאומרים לי "כיכר החתולות" אני חושבת על המבורגרייה בתל אביב ורחוב יפו מבחינתי זה רק ההמשך של שדרות ירושלים. אני לא מכירה את ירושלים ולא מתיימרת. מצד שני, אילו מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שבסוף אחליט לעבור למקום (טיפה'לה יותר) מרכזי על מנת להיות קרובה "לדברים החשובים" הייתי אומרת שהוא חי ביוטיוב. הוא כנראה היה מתכוון למרכז העיר, לפאבים, לבתי הקולנוע. בסוף מה שהביא אותי לכאן היה דווקא גן סאקר. שני וחמישי בבוקר, הבטיחו לי, רצים.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

קתדראלה ובה ממתקים


Jennifer Davis


קתדראלה ניצבת בראש גבעה, צריחיה נישאים אל על וגניה מוריקים ונוצצים בשמש קיץ. המתבונן מן הצד בסצנה עתיקה זו יוכל לחוש בחומה של השמש ולהעריך את יופי הגנים, להתרשם מן הארכיטקטורה המרשימה ולתהות בפליאה כיצד אמצעי בנייה פרימיטיביים אפשרו מבנה כה מורכב. אולם, הסצנה כולה תישאר נטועה בעבר, רגעיה ותווי חייה מעורפלים וחסרי חיות.
            על פי לורקה המנגינה היא שתגדיר את אופיו הגיאוגרפי ותוויו ההיסטוריים של חבל ארץ. כמו הממתק, המנגינה אינה יצירה חד פעמית ההופכת לעצם סטטי שנותר ללא שינוי, אלא נוצרת מחדש בכל ביצוע ועל ידי כך מעניקה חום ודופק לטקסטים אותם היא מלווה. מדובר ביצירה דינמית המערבת הן את המבצע והן את השומע: ללא המבצע המנגינה לא תוכל להתקיים וללא השומע קיומה יהיה לריק. הממתק, בדומה למנגינה, עולה על סך רכיביו. סביבת היווצרותו ונפש היוצר מעניקים לו עומק שמיתרגם אצל הטועם לחוויה רגשית ורב-חושית. 
            המבקר באותה קתדראלה, כדאי שידמיין לו (בהעדר אפשרות אחרת) את הקולות והריחות שמילאו אותה בעת שהייתה פעילה: את רחש שיחת הנזירים המתמזג בניחוח ארוחת הערב, את קולות פצפוץ העץ בתנורים ואת ההד העולה מפסיעות רגליו של נזיר בטרם הלך לעמל יומו. ללא התרחשות זו תיוותר הקתדראלה, מרשימה אמנם, אך נטועה בעבר וחסרת חיים.
            גם הבגד בדומה למנגינה, ניעור לחיים בכל לבישה ומתמזג ברגע ההווה. תלוי על קולב יראה אמנם דו-מימדי וחסר חיים, אולם בעת שיילבש ריח הכביסה ומרקם הבד יעטפו את הלובש בזיכרונות ובאווירה ייחודית השונה מבגד לבגד.
            לא נדיר לראות ברחוב הישראלי בגדים וגזרות הלקוחים משנותיה הראשונות של המדינה. מעצבים ישראלים שואבים השראה מהלבוש החלוצי, מהבדים הדקים ומהצבעוניות האופטימית אשר היו נהוגים בחיי הקיבוץ וברחובות העירוניים הצעירים. מדינה בעלת אקלים ים תיכוני נדרשת לאופנה מתאימה, לא בכדי המילים "אופנה ישראלית" הפכו שם נרדף לבדים קלילים ולגזרות רחוקות מהגוף.
           אותן שמלות הקיץ החלוציות מופיעות פתאום בחלונות הראווה וצועדות ברחובות, מעניקות לרחוב היומיומי טעם של יום האתמול; זיכרון מיידי של בית סבא וסבתא, של רשרוש הוינטלטור בצהרי הקיץ וריחות הבישול. בדומה לריחות, לטעמים ולקולות שאנחנו מקשרים באופן אסוציאטיבי עם זיכרונות ומקומות מן העבר, גם את הבגדים קל לנו לזהות ולשייך לתקופתם. הבגד מעניק ללובש את מה שהמנגינה מעניקה לטקסט – את המימד הנוסף, העומק, אותו מימד חמקמק שקשה להגדירו במילים אך הוא מה שהופך את הסטטי והדומם למלא חיים. בנוסף, הבגד מגלם בתכונותיו – הצבע, הגזרה, הבד, ואפילו במכפלות ובכפתורים –  את התקופה ממנה הוא שאוב. לכן כשברצוננו ללמוד ולהכיר מקום ותקופה מסוימים, כדאי שלצד הגיאוגרפיה, התרבות והאמנות, נלמד גם על האופנה. כל המילים שנכתבו על החום והשמש של הקיבוץ הישראלי בשנותיו הראשונות לא ישתוו לתמונה אחת של קיבוצניק צרוב עור בכובע טמבל, מכנסי חאקי וסנדלים תנ"כיות.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

על אכזבה וחיות אחרות

            בראיונות הקבלה לרפואה ביקש ממני המראיין לספר על מקרה שבו אדם אכזב אותי, עד כדי כך שדעתי עליו השתנתה. עניתי לו בכנות שאינני יכולה לתאר סיטואציה כזאת. באשר לסיטואציה ההפוכה – חפרתי וחפרתי במעבה נפשי עד שדליתי משם שמץ של אמת, ותיארתי באריכות את סיפור ההצטרפות לקבוצת הטריאתלון "שלי" ועל המאמן שלמרות האמון המועט שנתתי בו בתחילה, עודנו האחד ש"לא מאכזב" בהגדרה.
            ואולם החודשים האחרונים זמנו לי אכזבה גדולה מאדם אותו הערכתי ובו ראיתי כזה העושה את "הדבר שנכון לעשותו" ומנגד דעתי השתנתה מקצה לקצה באשר לאחר, אשר היה נדמה לי כאיש לא נעים אך התגלה ככתובת לפתרון בעיות ולתווית דרך.
            האכזבה לא מרפה ממני. בקיץ זה ימלאו עשור למותה של אחת אותה ראיתי כעמוד התווך של "מחנה המעשים הנכונים" ומזה שנים שאני מחפשת מי אשר ימשיך את דרכה וישא את לפיד האמת והערכים. מדי פעם מבליח מישהו המנסה להציג מראית עין של אישיות כנה וחסרת פוזה, אך בדרך כלל די מהר מתבררת האמת. הפעם טעיתי בגדול, שכן לקח לי זמן רב להיווכח ש"היה נכון" הינה לא יותר מססמת צופים, ונדמה שאחרי גיל 18 נפנים המעשים הנכונים להאיר דרכו של אחר.
            רבים אומרים לי שכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. שאם אפסיק לצפות מאנשים להתנהג לפי אמות מידה קפדניות ואם אפסיק לשים מבטחי באנשים מפוקפקים, לא אתאכזב. אך אני תוהה מה עדיף לי, להתאכזב אכזבה צורבת מאותם אנשים, או להוריד את הציפיות ובאופן בלתי נמנע להוריד את מידת הציפייה הערכית שלי מעצמי? שהרי הדברים שלובים אלה באלה, וכצעירה בשלהי גיל ההתבגרות הסולם הערכי שלי ממשיך להתעצב ומושפע באופן בלתי נמנע מן הדוגמאות הניתנות לי על ידי הבוגרים והחכמים ממני.
            עוד אומרים לי שהאכזבה תלך ותקהה, וגם הפעם ביני ובין עצמי אני תוהה אם כדאי לי לתת לה לקהות. שכן כל עוד היא צורבת בי אני יכולה להרגיש בטוחה ביכולת שלי להבחין בין טוב ורע, בעוד שברגע שאתן לאכזבה להתמוסס, חלק מיכולת הבחנה זאת תאבד ואני איוותר במעין ואקום דומם שבו "טוב" ו"רע" אינם ערכים בעלי משמעות אלא איזשהו רצף אפרורי אשר עבורו ה JND שלי בלתי מספיק.
            אך יותר מהאכזבה הצורבת מאותו אדם, אני מאוכזבת מעצמי על כך שהאמנתי בקיומו של צדק קוסמי אינהרנטי שייצר את הדבר הנכון ויוליד אותו מתוך מציאות שדבר בה אינו נכון! בניגוד לאותו צדק קוסמי אשר קיומו מוטל בספק ועדויות לחוסר קיומו מגיחות מכל פינה, האנטי-ערך שלו "חוסר צדק אינהרנטי" קיים בשפע. בתקופה האחרונה חשתי את נחת זרועו והיא הותירה בי את חותמה הכואב.
            אני בוחרת להמשיך באותה דרך ולחפש בתמימות ילדותית וביאוש הולך וגובר את שאריות הצדק הקוסמי שמישהו בוודאי איבד. ואם הן לא תמצאנה ואני אמשיך להתאכזב, הרי שעדיין ארוויח דרך נעימה וורודה הרבה יותר מאשר זו בה צועדים אלה אשר ויתרו מראש.




יום שלישי, 26 ביולי 2011

גם לקצף יש זוכר


"החיים חזקים יותר מהכל", אמרה אמא. הסתכלתי על ידה הקטנה, ענוגת האצבעות, שעורה כבר החל להתקמט ברשת של עשרות קמטוטים, המלטפת את שרוול הפיג'מה שלי. "זה יעבור", היא אמרה, "הכל עובר". מה היא ידעה. מה יכלה לדעת מתוך הבועה הזעירה והשקופה של חכמת החיים שלה, רואה בעולם שמחוץ למעגל רצונותיה ישות מנוכרת, בלתי מפוענחת. איך יכלה לדעת את מה שאני יודעת כבר היום, ואין לי ספק שהידיעה תלך ותעמיק עם חלוף השנים, הידיעה ששום דבר אף פעם, אבל אף פעם, לא עובר. הפרטים קופאים, מסתתרים מאחורי צללים של מציאויות חדשות, ושוב צפים ועולים במלוא הצבע, במלוא התחושה, כשמופעלים המתגים המתאימים. טיפת דם מדקירת מחט, דמות שהבחנת בה לרגע ברחוב הומה, עלבון שולי, אבידה של מה בכך, שנת צהריים רעה – והנה שוב הם כאן אתך, בני האדם, התחושות, האירועים – בהירים, זכירים עד מוות, חדורי הווה כאילו התרחשו ברגע זה עצמו. לעולם אין לדעת מה יצית בך את שרשרת המולקולות שתוביל אותך באכזריות אל האירוע המקורי, הקדום, שייתמר בתוכך כפטרייה אטומית רעילה, יתפרע ברוח שחורה ברחובות תודעתך. לא, אמא. שוב דבר, אף פעם, אבל אף פעם, לא עובר.                                  
(לילי לה טיגרס / אלונה קמחי)

            אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, ושלקצף אין זוכר, ואולי אכן קיימים כאלה בינינו, אנשים שכחנים, אך בוודאי לא כולם.
            ויש כאלה אחרים, אולי ברי המזל מבינינו, אשר זוכרים הכל. לא רק עובדות, פנים, שמות, מעשים, אלא גם את כל הרגעים הקטנים אשר לא ניתן להגדיר ברשימות מסודרות אך בלעדיהם שום דבר אף פעם לא יהיה שווה כל כך.
            אנשים אלה, לפעמים, ייתכן שהיו רוצים לשכוח.
            אני תוהה איך נראים החיים ללא זיכרון ברור של כל הרגעים הכואבים כולם, אני תוהה איך היו נראים חיינו אילו לזמן היה כוח מרפא. בהינתן האפשרות, אני תוהה אם הייתי מעדיפה לשכוח. החיים היו ללא ספק קלים יותר, חסרי דאגות, הכאבים היו פשוטים ועוברים מהר. גם אירועים אשר בעיתם גרמו לי לסבל נורא היו הופכים כהים ומעומעמים לאורך הזמן.
            הלוואי שהיה ביכולתי להגיד לקצף שאני זוכרת, זוכרת את כולו בניצוצותיו הלבנים מתנפצים לחול, את שאריות ציורי החוף שהוא מחה בדמעותיו המלוחות. לעיתים נדמה לי שאין הוא יודע על כל הזכרונות המקיפים אותי ואני תוהה איך זה מרגיש להיות קצף, לחשוב שנשתכחת מלב.
            הקיץ מביא אתו ניחוחות של ים, של שמיים כחולים, ילדים מקפצים בין הגלים.
            הקיץ מביא אתו גם קצף.
            והייתי רוצה לדעת שכשנלך הפעם לים ונאסוף את הצדפים, ונקפץ בין הגלים, ונתחמק ממדוזות, ונסתנוור מן השמש, נזכור גם את הקצף. קצף לא אשם שהוא איננו בכלל גל, וגם לו מגיע שנזכור.       

יום רביעי, 13 ביולי 2011

משמר הלילה


            היה זה בוקר שישי. יהודית ישבה בסלון וצפתה בשמים מתבהרים, מרגישה כיצד התודעה מחליקה ממנה והלאה. בעיניים עצומות הרגישה את ידיו העדינות של מרדכי מלטפות את כתפה ומנחמות אותה, אך כשפקחה אותן נותרה רק השמש מחליקה עוד מספר סנטימטרים אל מעל האופק לקראת בוקר חדש. האוויר עמד חם ומחניק אך נדמה היה ליהודית שצינה שורה בבית. היא ישבה עם כוס התה שאדיה הפסיקו להתמר ולערפל את התמונה הנשקפת מחלונה. היא נסתה לספור נמלים ההולכות על אדן החלון אך פעולה זו עייפה אותה; היא נסתה לבדוק האם משהו השתנה בכתם שעל השולחן העומד בפינה אך הסתת המבט הצידה פגמה בשלוותה; היא הסתכלה על הנורה השרופה במנורה שמעליה, ותהתה האם זבוב מסכן מצא בה את מותו. "גם אני זבוב שבמנורה" הרהרה בעצב, מנסה למחות את מחשבותיה הצלולות ולהמשיך להחליק במורד תודעתה החומקת.
            אך נסיונותיה העלו חרס. הבוקר עלה כחול ושמשי, הציפורים צייצו כמדי יום ונדמה שבטרם הספיקה לקנן על היום החדש שבדרך הוא כבר הפך למציאות בלתי מתפשרת. עוד בוקר, עוד יום, עוד לילה נטול שינה ורדוף חלומות בהקיץ. עוד המתנה המלאה בגעגוע למרדכי בנה. עוד רגעים של ייסורים המצפים לה, כאילו שופטים אותה על שעודנה חיה והוא לא. שלושים ושבע שנים של געגוע וסקרנות, המתנה לפגישה המחודשת, היקרעות בין הנוכחים החיים ובין הנוכחים שלא. אל הקץ של כל זה היא ממתינה. כל לילה וכל יום, מחדש.
            לקראת הצהריים טלי הגיעה עם אמיר והבנים, שטפה כלים, אווררה את הכריות שעל הספה, ניסתה להגן על חיות החרסינה שעמדו תמיד על מדף נמוך מדי בסלון מפני ידיהם הסקרניות והמגושמות של הילדים. "הרי הם ישברו אותן" ניסתה לשכנע את אמה שוב ושוב להעבירן למקום מבטחים, אך יהודית רק משכה בכתפיה והפנתה את הראש אל המדפים שבצד השני של החדר. תמונותיו של מרדכי אף על פי שצולמו בשחור לבן נראו חיות וצבעוניות, ובלוריתו האדמדמה וזיפיו הכהים מימים ארוכים בצבא ניבטו אליה כתמיד. אפילו הזיק השובב שבעיניו התעורר לחיים מבעד למסגרת. טלי ניסתה להסיח את דעתה של האם, לרגש אותה עם סיפורים על מעשי הילדים, לשכנע אותה לצאת אתם לטיול קצר או לצפות בסרט. מקץ מספר שעות התפנתה לסדר את לבני הלגו ופיסות הפאזל הפזורות על השטיח אך יהודית עצרה בעדה. "עזבי את זה, טלי, אני אסדר". טלי נתנה מבט אחרון באחיה הבכור, החייל הגיבור במדיו, וסגרה אחריהם את דלת הבית. ההקלה שחשה בצאתה מבית אימה הייתה מהולה באשמה שקיננה בה.
            בדרך חזרה הביתה המחשבות החלו להתגנב. אמיר נהג והבנים במושב האחורי שקעו במשחק דמיוני על חתולים בצמרת, הרדיו ניגן מנגינות של שבת והנופים בין המושב לעיר הזכירו לטלי את נופי ילדותה. את השלולית העמוקה אליה שקעה בדרך מבית ספר באחד מן הימים ואת האח הגדול שחזר לחופשה מן הצבא וחילץ אותה משם. הוא היה אז בן 18 והיא בשנתה הראשונה ללימודים בבית הספר. הוא נראה לה כמו אלוף העולם, גבוה וחזק. ילד תמים שלא זכה להתבגר, הרהרה בעצב והדמעות זלגו מתחת למשקפי השמש הגדולים שהרכיבה. ממרדכי המחשבות נדדו לאימה, וכמו תמיד בדרך הביתה הרימה את הטלפון והתקשרה לשמוע את קולה פעם נוספת. יהודית נשמעה לה כפי שנשמעה תמיד, כבויה ומרוחקת, כאילו מדברת מקבר מרוחק שנכרה לשניהם אז. זה היה מעגל קסמים אכזרי, טלי נסתה לעשות את הדבר הנכון ולהיות הילדה הנכונה, אך ככל שניסתה יותר כך הבינה שהיא יכולה לעשות פחות.
            ***
            במשך כל אותו אחר צהריים שמשי של שבת יהודית המשיכה לשבת ולבהות בקיר עליו היה תלוי עיטור העוז שקיבל מרדכי על מעשיו בקרב. שלושים ושבע שנים שיהודית צופה בו, כאילו מנורתו הכסופה יכולה לההפך לבן שאבד לה. היא שאלה את עצמה מהי הגבורה ותהתה האם ההאחזות שלה בחיים תזכה גם אותה בעיטור שכזה. מי כמוה יודע שהבחירה בחיים היא הבחירה הקשה יותר. היא נסתה להחיות אותו במחשבותיה; לעצום ולפקוח את עיניה לסירוגין על מנת לחדד את דמותו הצבעונית כנגד החושך של עפעפיה מחד ולהבחין בפרטים המדוייקים של תווי פניו שבתמונה על המדף מאידך. היא נזכרה בילד שהיה ובאופן בלתי נמנע ניסתה לדמיין את הבוגר שיכול היה להיות .
            כל אשר מאבדים מישהו תמונה אחת עיקרית תיוותר צרובה בתודעתינו. תמונה זו מגלמת בחובה לא רק את תווי הפנים, הצבעים, ההבעה והחיוך של היקר שאבד לנו אלא גם את תכונותיו, אהבותיו, רצונותיו וחלומותיו. למרות שיהודית ניסתה להחיות קשת רחבה של חוויות שעברה עם מרדכי עלתה תמיד אותה תמונה. הוא לבש מכנסיים קצרים ועל כתפו נחה מגבת מהוהה בדרך לבריכה ביום קיץ חמים. היא קראה לו שיחזור על מנת לתת לו שקית ענבים לקחת אתו לבריכה ומרדכי, בחצי גוף משתחל מבעד לדלת וחיוך שובב – הניף את ידו ותפס אותה. זוהי הבעת השמחה הפשוטה שנפערה על פניו שנצרבה בתודעתה, שמחה על שתפס שקית של ענבים צוננים שבאו אליו בהפתעה.
            בניגוד לענבים, האש שתפסה אותו בקרב לא באה בהפתעה. גם לאחר שנים של שיחות עם פקודיו ונסיון לשרטט במיומנות של אדריכל את תמונת הקרב ההוא לא הצליחה לראות בעיני רוחה את האש המאכלת ואת בנה הלהוט רץ אליה. המעשה שעשה לא הובן לה, לא אז ולא היום.  היא מבינה את ה"למה", מבינה את ה"איך", אך משהו בין הרציונל, הרגש והביצוע הולך לאיבוד. ושם היא נשארת. מצד אחד של האש ניצב איתן בנה הבכור והשובב שהאיר את ימיה לאורך השנים, ומצדה השני ריקנות וכאב שאין להם התחלה ואין להם סוף. יהודית נותרת עומדת בתווך, האש מכלה אותה לאט ובאכזריות.
***
            טלי הייתה בת שמונה כשמדרכי נהרג, צעירה מדי בשביל להבין את אכזריות המלחמה או את משמעות החיים שלא זכה להם. מנקודת מבטה כילדה העניין כולו נסוב סביב הגעגוע שלה ואבדן המשפחה שהכירה ואהבה. המבוגרים שמסביבה ניסו להסביר לה על החיים שנקטפו ועל האהבות שלא מומשו, אך טלי לא הבינה. וכי איך יכולה ילדה להבין שמתים בגיל עשרים?
            אך זה לא רק מרדכי שמת בשיא החורף בלובן האינסופי של החרמון, כי כשעלה הקיץ שהפשיר את השלגים, הקור והעצבות בביתם לא הפשירו. נדמה שהשמחה וניצוץ החיים בהם הייתה מוקפת משחר ילדותה נקברו בשלג העמוק בחורף הנורא ההוא. אימה נראתה כאילו הזדקנה בן לילה, האורות בבית לא הודלקו ומוזיקה לא התנגנה בערבי שבת. טלי דיברה בלחש, מפחדת להרגיז את האם שאת מצוקתה לא הבינה, ניסתה לנחם במתנות מלאכת-יד ובהצלחות חסרות תועלת בלימודים או בחוגים. נסיונותיה העלו חרס אך טלי המשיכה בנחישות. מצפה לניצוץ בעיני אימה שידלק למשמע בשורה משמחת אך מתאכזבת בכל פעם מחדש כאשר עיניה נותרות כבויות ומרוחקות. 
***
            יהודית לא הייתה עיוורת לנסיונותיה של בתה לשמח אותה ולעודד אותה. עבור ילדתה הקטנה היא התאמצה לקום בכל בוקר, לעבוד, לנקות, לבשל. לנכוח באירועים בית-ספריים ולעקוב אחרי מספר אין-סופי של מטלות ואירועים. לשיר שירי חג, לטייל בבוקר שבת ולתפור תחפושות לפורים. אך מטלות אלה של חול שהיו אמורות למלא את ימיה באושר מחודש נראו כמו סלע סיזיפי שהיא משנעת אל פסגת הר מרוחק רק כדי לצפות בו מתגלגל במדרון, מייחלת שירמוס אותה בדרכו.
            אך תלאות היום לא פסקו והאכזריות הבלתי נסבלת של קיומה המשיכה. הייתה לה ילדה קטנה לגדל וילד, קטן מדי, להשקות.
***
            טלי שכבה במיטה ללא ניע, מקווה שאם תשכב דוממת ממלכת הלילה תחטוף אותה לשורותיה. מחוץ לחלונה ציפורים החלו לצייץ וקולן הפחיד אותה. "תשלימי עם זה" אמרה לעצמה, "זה יהיה עוד לילה לבן", הפחד מיום נוסף של עייפות רק הרחיק ממנה את השינה עוד יותר. היא קמה לשירותים ולרגע הביטה בעצמה בראי: עיניה טרוטות מחוסר שינה וגופה כואב ועייף. היא נזכרה בכל אותם הלילות בהם אחד הילדים זעק בשנתו או הגיע בריצה לחדר ההורים בגלל חלום בלהות, ובנחמה שניסו היא ואמיר להעניק להם עד שנרדמו מכורבלים ומוגנים במיטה הגדולה. ממלכת הלילה הפכה להיות משמיכה של ביטחון לכר של מחשבות; בלילה היא נותרה לבדה עם הגעגועים ותחושת הבדידות. היא ניסתה לנחם את עצמה במחשבות על כל אותן הנשמות הליליות שבוודאי יושבות כעת לאורה של מנורת קריאה בעיצומו של ספר מתח סוחף, בני נוער בבילוי לילי או אמנים המנצלים את השקט היצירתי של הלילה לשקוע בעבודתם. טלי לא חשבה על יהודית. באותן שעות אמהות רבות יושבות אל מול קיר דהוי ובוהות בתמונות המתנדנדות עליו, וילדות קטנות רבות גם הן שוכבות במיטתן ובוכות חרישית, מצרות על הילדות שנלקחה מהן ועל ההורים שנעטפו בקרח.
***
היה זה בוקר שבת. השמש החלה לזרוח על הבית הקטן שאורות לא דלקו בו, ומילאהו בריצוד שחרית. יהודית ישבה על כסאה ובהתה בעיטור שעל הקיר. כשעצמה את עיניה, ביחד עם לטיפותיו העדינות של מרדכי התנגנה באזניה המוזיקה שאהבה כל כך; פעם, לפני כארבעה עשורים, המוזיקה סחפה אותם באושר ובריקודים. "ביום מן הימים אסחף שוב" –  הרהרה יהודית וזיק של אושר ניצת בעיניה.