היה זה בוקר שישי. יהודית ישבה בסלון וצפתה בשמים מתבהרים, מרגישה כיצד התודעה מחליקה ממנה והלאה. בעיניים עצומות הרגישה את ידיו העדינות של מרדכי מלטפות את כתפה ומנחמות אותה, אך כשפקחה אותן נותרה רק השמש מחליקה עוד מספר סנטימטרים אל מעל האופק לקראת בוקר חדש. האוויר עמד חם ומחניק אך נדמה היה ליהודית שצינה שורה בבית. היא ישבה עם כוס התה שאדיה הפסיקו להתמר ולערפל את התמונה הנשקפת מחלונה. היא נסתה לספור נמלים ההולכות על אדן החלון אך פעולה זו עייפה אותה; היא נסתה לבדוק האם משהו השתנה בכתם שעל השולחן העומד בפינה אך הסתת המבט הצידה פגמה בשלוותה; היא הסתכלה על הנורה השרופה במנורה שמעליה, ותהתה האם זבוב מסכן מצא בה את מותו. "גם אני זבוב שבמנורה" הרהרה בעצב, מנסה למחות את מחשבותיה הצלולות ולהמשיך להחליק במורד תודעתה החומקת.
אך נסיונותיה העלו חרס. הבוקר עלה כחול ושמשי, הציפורים צייצו כמדי יום ונדמה שבטרם הספיקה לקנן על היום החדש שבדרך הוא כבר הפך למציאות בלתי מתפשרת. עוד בוקר, עוד יום, עוד לילה נטול שינה ורדוף חלומות בהקיץ. עוד המתנה המלאה בגעגוע למרדכי בנה. עוד רגעים של ייסורים המצפים לה, כאילו שופטים אותה על שעודנה חיה והוא לא. שלושים ושבע שנים של געגוע וסקרנות, המתנה לפגישה המחודשת, היקרעות בין הנוכחים החיים ובין הנוכחים שלא. אל הקץ של כל זה היא ממתינה. כל לילה וכל יום, מחדש.
לקראת הצהריים טלי הגיעה עם אמיר והבנים, שטפה כלים, אווררה את הכריות שעל הספה, ניסתה להגן על חיות החרסינה שעמדו תמיד על מדף נמוך מדי בסלון מפני ידיהם הסקרניות והמגושמות של הילדים. "הרי הם ישברו אותן" ניסתה לשכנע את אמה שוב ושוב להעבירן למקום מבטחים, אך יהודית רק משכה בכתפיה והפנתה את הראש אל המדפים שבצד השני של החדר. תמונותיו של מרדכי אף על פי שצולמו בשחור לבן נראו חיות וצבעוניות, ובלוריתו האדמדמה וזיפיו הכהים מימים ארוכים בצבא ניבטו אליה כתמיד. אפילו הזיק השובב שבעיניו התעורר לחיים מבעד למסגרת. טלי ניסתה להסיח את דעתה של האם, לרגש אותה עם סיפורים על מעשי הילדים, לשכנע אותה לצאת אתם לטיול קצר או לצפות בסרט. מקץ מספר שעות התפנתה לסדר את לבני הלגו ופיסות הפאזל הפזורות על השטיח אך יהודית עצרה בעדה. "עזבי את זה, טלי, אני אסדר". טלי נתנה מבט אחרון באחיה הבכור, החייל הגיבור במדיו, וסגרה אחריהם את דלת הבית. ההקלה שחשה בצאתה מבית אימה הייתה מהולה באשמה שקיננה בה.
בדרך חזרה הביתה המחשבות החלו להתגנב. אמיר נהג והבנים במושב האחורי שקעו במשחק דמיוני על חתולים בצמרת, הרדיו ניגן מנגינות של שבת והנופים בין המושב לעיר הזכירו לטלי את נופי ילדותה. את השלולית העמוקה אליה שקעה בדרך מבית ספר באחד מן הימים ואת האח הגדול שחזר לחופשה מן הצבא וחילץ אותה משם. הוא היה אז בן 18 והיא בשנתה הראשונה ללימודים בבית הספר. הוא נראה לה כמו אלוף העולם, גבוה וחזק. ילד תמים שלא זכה להתבגר, הרהרה בעצב והדמעות זלגו מתחת למשקפי השמש הגדולים שהרכיבה. ממרדכי המחשבות נדדו לאימה, וכמו תמיד בדרך הביתה הרימה את הטלפון והתקשרה לשמוע את קולה פעם נוספת. יהודית נשמעה לה כפי שנשמעה תמיד, כבויה ומרוחקת, כאילו מדברת מקבר מרוחק שנכרה לשניהם אז. זה היה מעגל קסמים אכזרי, טלי נסתה לעשות את הדבר הנכון ולהיות הילדה הנכונה, אך ככל שניסתה יותר כך הבינה שהיא יכולה לעשות פחות.
***
במשך כל אותו אחר צהריים שמשי של שבת יהודית המשיכה לשבת ולבהות בקיר עליו היה תלוי עיטור העוז שקיבל מרדכי על מעשיו בקרב. שלושים ושבע שנים שיהודית צופה בו, כאילו מנורתו הכסופה יכולה לההפך לבן שאבד לה. היא שאלה את עצמה מהי הגבורה ותהתה האם ההאחזות שלה בחיים תזכה גם אותה בעיטור שכזה. מי כמוה יודע שהבחירה בחיים היא הבחירה הקשה יותר. היא נסתה להחיות אותו במחשבותיה; לעצום ולפקוח את עיניה לסירוגין על מנת לחדד את דמותו הצבעונית כנגד החושך של עפעפיה מחד ולהבחין בפרטים המדוייקים של תווי פניו שבתמונה על המדף מאידך. היא נזכרה בילד שהיה ובאופן בלתי נמנע ניסתה לדמיין את הבוגר שיכול היה להיות .
כל אשר מאבדים מישהו תמונה אחת עיקרית תיוותר צרובה בתודעתינו. תמונה זו מגלמת בחובה לא רק את תווי הפנים, הצבעים, ההבעה והחיוך של היקר שאבד לנו אלא גם את תכונותיו, אהבותיו, רצונותיו וחלומותיו. למרות שיהודית ניסתה להחיות קשת רחבה של חוויות שעברה עם מרדכי עלתה תמיד אותה תמונה. הוא לבש מכנסיים קצרים ועל כתפו נחה מגבת מהוהה בדרך לבריכה ביום קיץ חמים. היא קראה לו שיחזור על מנת לתת לו שקית ענבים לקחת אתו לבריכה ומרדכי, בחצי גוף משתחל מבעד לדלת וחיוך שובב – הניף את ידו ותפס אותה. זוהי הבעת השמחה הפשוטה שנפערה על פניו שנצרבה בתודעתה, שמחה על שתפס שקית של ענבים צוננים שבאו אליו בהפתעה.
בניגוד לענבים, האש שתפסה אותו בקרב לא באה בהפתעה. גם לאחר שנים של שיחות עם פקודיו ונסיון לשרטט במיומנות של אדריכל את תמונת הקרב ההוא לא הצליחה לראות בעיני רוחה את האש המאכלת ואת בנה הלהוט רץ אליה. המעשה שעשה לא הובן לה, לא אז ולא היום. היא מבינה את ה"למה", מבינה את ה"איך", אך משהו בין הרציונל, הרגש והביצוע הולך לאיבוד. ושם היא נשארת. מצד אחד של האש ניצב איתן בנה הבכור והשובב שהאיר את ימיה לאורך השנים, ומצדה השני ריקנות וכאב שאין להם התחלה ואין להם סוף. יהודית נותרת עומדת בתווך, האש מכלה אותה לאט ובאכזריות.
***
טלי הייתה בת שמונה כשמדרכי נהרג, צעירה מדי בשביל להבין את אכזריות המלחמה או את משמעות החיים שלא זכה להם. מנקודת מבטה כילדה העניין כולו נסוב סביב הגעגוע שלה ואבדן המשפחה שהכירה ואהבה. המבוגרים שמסביבה ניסו להסביר לה על החיים שנקטפו ועל האהבות שלא מומשו, אך טלי לא הבינה. וכי איך יכולה ילדה להבין שמתים בגיל עשרים?
אך זה לא רק מרדכי שמת בשיא החורף בלובן האינסופי של החרמון, כי כשעלה הקיץ שהפשיר את השלגים, הקור והעצבות בביתם לא הפשירו. נדמה שהשמחה וניצוץ החיים בהם הייתה מוקפת משחר ילדותה נקברו בשלג העמוק בחורף הנורא ההוא. אימה נראתה כאילו הזדקנה בן לילה, האורות בבית לא הודלקו ומוזיקה לא התנגנה בערבי שבת. טלי דיברה בלחש, מפחדת להרגיז את האם שאת מצוקתה לא הבינה, ניסתה לנחם במתנות מלאכת-יד ובהצלחות חסרות תועלת בלימודים או בחוגים. נסיונותיה העלו חרס אך טלי המשיכה בנחישות. מצפה לניצוץ בעיני אימה שידלק למשמע בשורה משמחת אך מתאכזבת בכל פעם מחדש כאשר עיניה נותרות כבויות ומרוחקות.
***
יהודית לא הייתה עיוורת לנסיונותיה של בתה לשמח אותה ולעודד אותה. עבור ילדתה הקטנה היא התאמצה לקום בכל בוקר, לעבוד, לנקות, לבשל. לנכוח באירועים בית-ספריים ולעקוב אחרי מספר אין-סופי של מטלות ואירועים. לשיר שירי חג, לטייל בבוקר שבת ולתפור תחפושות לפורים. אך מטלות אלה של חול שהיו אמורות למלא את ימיה באושר מחודש נראו כמו סלע סיזיפי שהיא משנעת אל פסגת הר מרוחק רק כדי לצפות בו מתגלגל במדרון, מייחלת שירמוס אותה בדרכו.
אך תלאות היום לא פסקו והאכזריות הבלתי נסבלת של קיומה המשיכה. הייתה לה ילדה קטנה לגדל וילד, קטן מדי, להשקות.
***
טלי שכבה במיטה ללא ניע, מקווה שאם תשכב דוממת ממלכת הלילה תחטוף אותה לשורותיה. מחוץ לחלונה ציפורים החלו לצייץ וקולן הפחיד אותה. "תשלימי עם זה" אמרה לעצמה, "זה יהיה עוד לילה לבן", הפחד מיום נוסף של עייפות רק הרחיק ממנה את השינה עוד יותר. היא קמה לשירותים ולרגע הביטה בעצמה בראי: עיניה טרוטות מחוסר שינה וגופה כואב ועייף. היא נזכרה בכל אותם הלילות בהם אחד הילדים זעק בשנתו או הגיע בריצה לחדר ההורים בגלל חלום בלהות, ובנחמה שניסו היא ואמיר להעניק להם עד שנרדמו מכורבלים ומוגנים במיטה הגדולה. ממלכת הלילה הפכה להיות משמיכה של ביטחון לכר של מחשבות; בלילה היא נותרה לבדה עם הגעגועים ותחושת הבדידות. היא ניסתה לנחם את עצמה במחשבות על כל אותן הנשמות הליליות שבוודאי יושבות כעת לאורה של מנורת קריאה בעיצומו של ספר מתח סוחף, בני נוער בבילוי לילי או אמנים המנצלים את השקט היצירתי של הלילה לשקוע בעבודתם. טלי לא חשבה על יהודית. באותן שעות אמהות רבות יושבות אל מול קיר דהוי ובוהות בתמונות המתנדנדות עליו, וילדות קטנות רבות גם הן שוכבות במיטתן ובוכות חרישית, מצרות על הילדות שנלקחה מהן ועל ההורים שנעטפו בקרח.
***
היה זה בוקר שבת. השמש החלה לזרוח על הבית הקטן שאורות לא דלקו בו, ומילאהו בריצוד שחרית. יהודית ישבה על כסאה ובהתה בעיטור שעל הקיר. כשעצמה את עיניה, ביחד עם לטיפותיו העדינות של מרדכי התנגנה באזניה המוזיקה שאהבה כל כך; פעם, לפני כארבעה עשורים, המוזיקה סחפה אותם באושר ובריקודים. "ביום מן הימים אסחף שוב" – הרהרה יהודית וזיק של אושר ניצת בעיניה.
