אלוהי המספרים הקטנים

            יצא לי לאחרונה לחשוב על המקום של המספרים בחיים שלי. אני לא זוכרת את מספר התחרויות בהן השתתפתי ובטח שלא באילו תוצאות. אני לא זוכרת בכמה רצתי את המרתונים או את חצי איש הברזל, ואם נרד ברזולוציה לשבוע אימונים אחד: אני סופרת את האימונים בשעות ולא בקילומטרים, לעיתים נדירות בלבד רצה עם רצועת דופק, ומאז שנגמרה לי הבטרייה בשעון אני מתזמנת את האינטרוולים לפי הטיימר שבפלאפון.

            אין זה כדי לאמר שאינני בן-אדם של מספרים. אני מודעת למספרים המקיפים אותי, אם זה התוצאה שאליה אני רוצה לשאוף, הדופק בו אני רצה אף אם איננו כתוב בשעון, הציונים אותם הייתי שמחה לקבל אך גם המחיר אותו היו גובים. אני מכירה את ערכם האינסוליני של המזונות, כמות הפחממות הפשוטות לעומת הסיבים אותן הם מכילים, אני יודעת כמה זמן עלי לחכות אחרי האוכל ולפני ריצה וכמה שעות עלי לישון בלילה כדי לתפקד בצורה הגיונית.

            מה שאינני בטוחה בו, הוא מידת ההשפעה של המספרים המקיפים אותי על חיי ועל החלטותיי. הרי ברור שקיים פער בין המודעות למספרים ובין מידת ההתאמה שלי אליהם. כמות האימונים בהם כאבה לי הבטן כי רצתי מייד אחרי האוכל אינה בת-מנייה וזה עוד בלי להיכנס לסוגיית הג'לים, אותם בעיקרון יש לקחת מדי ארבעים דקות בריצה הארוכה משעה וחצי אך בפועל הפעם האחרונה שפתחתי את הקופסה המכילה אותם הייתה לפני המרתון שעבר. אני לא יודעת אם נמאס עלי העיסוק בפרטים או שאני מורדת את מרד נעורי במספרים; כך או כך אני יוצאת לריצות ארוכות בלי מים ואין לי מושג מה הקילומטראז' השבועי שלי.

            אבל כמו בכל עלילה טובה, יש כאן טוויסט שהביא את הנושא למודעות. שהרי, אני נמצאת בתחילת הפרק באימונים שבו אם לא אקח מים לאימון לא אצליח לסיימו, אילולא אמדוד את ההתקדמות באינטרוולים לא אוכל לדעת אם התכנית עובדת, ואם לא אתחיל לקחת ג'לים כמו שצריך עכשיו, אצטער על זה ביולי כשהריצות יהיו ארוכות מדי ואני – לא מאוקלמת.

            אני תוהה מהו היחס הנכון שבין תשומת הלב למספרים ובין הגישה החופשית לריצה וללימודים. המבחן הוא המקום אליו קורסים הולכים כדי למות, וזה הוא ההבדל המשמעותי בין הלימודים ובין הריצה. שהרי, כל אימון וכל תחרות – גדולה אשר תהה, היא רק תחנת ביניים בדרך בה אני רצה בשבע השנים האחרונות ובה אמשיך לרוץ. אני לא רואה את הנקודה בעתידי שבה אגיד "הנה, זאת ה-תחרות המסכמת של חיי. זהו הציון הסופי של חיי במסלול הריצה". קורס לעומת זאת, נגמר ברגע היציאה מן אולם הבחינה. אני תוהה אם מישהו עשה פעם מחקר אורך על מבחנים אוניברסיטאים ואם כן מה אחוז הידע הנשמר אצל הסטודנטים אחרי, למשל, חמש שנים. בניגוד לקורס אני יכולה להגיד על המרתון, שגם אם את התוצאה שכחתי מייד אחרי שאמרו לי אותה, זיכרון הריצה ובעיקר הזכרון מתקופת האימונים חי וצלול אצלי גם כעבור שנים.

            אם כן, אני שואלת את עצמי מהי הדרך הנכונה לנווט בעולם המספרי המקיף אותי. כבר הוכחתי שאני יכולה לרוץ מרתון ללא שעון ועדיין לשמור על קצב אחיד וספליטים מדוייקים, מדידות אובייקטיביות חשפו שהסף האנאירובי שלי בדיוק איפה שהשארתי אותו לפני כמה שנים, ובנוגע לאינטרוולים – אני לא חושבת שהייתי מתאמצת יותר אילו עמד לידי מאמן עם שעון-עצר. במילא אני נותנת מעצמי 100%, ואז עוד טיפה; למרות זאת מצב רוח מחורבן רק כי ה-800'ים שלי היו איטיים בחמש שניות מאלה של השבוע הקודם, אינו זר לי במיוחד.

            כשמגיעים לציונים, כאן אני בטריטוריה פחות מוכרת. אימי חינכה אותי לא לההפך לאחת מ"הילדים של הנקודה החסרה" הנוטים להיצמד לנקודות אותן לא קיבלו מאשר לאלה שכן, ובאופן כללי דאגה להזכיר לי שתעודת בית-ספר אינה אלא מסמך חסר חשיבות. זאת, שכן המאמץ, ההשקעה וההנאה מהלימודים הם התגמול האמיתי. והיום, ככל שהדרכים האובייקטיביות למדוד הבנה הולכות ומתמסמסות ואילו הלימודים כולם מסתכמים בציון הסופי, אני תוהה איך אני שומרת על עצמי מהצד הנכון של הכוס המלאה עד למחצה ולא נגררת לחיפוש אחרי הנקודה.

            כפי הנראה בשבועות הקרובים אקבל את התשובות לשאלותיי, ובעיקר מסקרנת אותי ההתמודדות עם תקופת האימונים האינטנסיבית המצפה לי. בעוד זמן לא רב אפקוד שוב את האצטדיון הבלתי מתפשר וברור לי שאימונים גרועים ותוצאות מבאסות אצבור למכביר. בפרספקטיבה של תקופת אימונים לא מעניינות שלוש-שניות-יותר-מדי באיזה אינטרוול אחד של קילומטר, אך לפעמים דווקא המספרים הקטנים הם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על ההרגשה. אני שמה את מבטחי בחצי הכוס המלאה ומקווה שאדע לא לברוח מפני השנייה הנוספת, כפי שאדע לא לרוץ כדי לחפש את הנקודה.

Coulda, Woulda, Shoulda

"Sometimes I wonder about my life." (You've got mail)

דחיינות איננה אחת מתכונותיי הטובות, אולם כבר ואן-גוך הגדיר שני סוגים של עצלנים ואני מעדיפה לתת לעצמי, מחמת הספק לפחות, את קלף הכניסה לקבוצה השנייה. ייתכן שגם דחיינות עצמה נחלקת לשניים: הדחיינות הנובעת מחוסר יכולת או רצון למשימה, לעומת זאת הנובעת מכך שטרם הבשילו התנאים שיאפשרו לנו לעמוד בה בהצלחה. שהרי על מנת לבצע משימה בהצלחה יש להבין לעומק את הפרטים, לבנות תכנית פעולה, ולבצע. לא תמיד נופלים חלקי הפאזל למקום ומאפשרים לנו להוציא לפועל את רעיונותינו בצורה הטובה ביותר. לעיתים, במצב כזה נמצא את עצמינו בוהים בחלל, רואים עוד פרק בטלוויזיה או פוצחים במסכת פעולות הדחיינות האהובות עלינו. נדמה לי שהחוק הבלתי כתוב של היקום בנושא הזה טוען שברגע שהתחלנו לנקות את הבית – אז נדע שהמצב רע באמת.

            ואז מגיע הלילה שלפני. הרי לא משנה כמה פעמים אמרנו לעצמנו שזוהי הפעם האחרונה שאנחנו מגיעים ללילה לבן יום לפני תאריך הגשה חשוב, אנחנו מוצאים את עצמינו פעם אחר פעם באותה סיטואציה. גם כאן אני חושבת שניתן לחלק את הסוגייה לשניים. ראשית העובדה שגלולת הלילה שלפני היא למעשה תרופה לבעיה הבסיסית. הרי אנחנו מחכים זו תקופה לאסימונים ליפול, לתמונה להתבהר ולרעיון לרקום עור וגידים. וככל שנתחיל משימה מוקדם יותר, כך נשקיע בה יותר זמן, חלק מהזמן הזה הוא זמן מבוזבז של עבודה שאינה יעילה ואף מיותרת. הלילה שלפני לא נותן לנו את המותרות האלה, בלילה שלפני עלינו לגרום לדברים לקרות. יש בזה מן הנוחות לדעת שמשימה שהתחבטנו בה זה זמן רב תבוא לסיומה בעוד שעות ספורות, והלחץ פעמים רבות מאלץ מחשבה תקינה וכמובן יעילות מירבית.

            שנית, הלילה מאופיין במה שניתן לכנות כ"עייפות יצירתית". זכורים לי הלילות האלה מהתיכון, בהם נאצלתי לכתוב משימה משמימה בספרות או בתנ"ך ולא היה לי רעיון ולו הקלוש ביותר, אולם ב"לילה שלפני" נחה עלי הרוח ובתוך ענן של עייפות והשלמה עם העובדה שאני צופה בשעות השינה שלי עפות מהחלון, הצלחתי לייצר עבודה ראויה. יש משהו בה, בעייפות, שאמנם ממסך על כל חשיבה רציונלית או הסתכלות חדה על העולם, אך, ואולי בגלל, היא מאפשרת לתת חופש לרעיונות הטריוואילים פחות. נקודת המבט החדשה והמעורפלת שהיא מקנה לנו מוציאה מאיתו עשייה שבימים כתיקונם לא היינו מסוגלים לה. אנחנו עושים את זה בלי לשים לב; הרעיונות היו שם תמיד מוסווים מאחורי חשיבה רציונלית ומצפון, ורק כאשר האחרונים כוסו בערפל של עייפות הרעיון צמח כאילו מעצמו.

            התבנית של הלילה הלבן קבועה פחות או יותר. ראשית אנחנו מבלים זמן שאין לנו בלקלל, את עצמינו שדחינו שוב את המשימות, ואת העולם כולו שהביא אותנו לסיטואציה הנתונה. אבל בחלק השני של הלילה איפשהו בין המוזיקה, הישיבה המשולהבת על הרצפה, הרעיונות שצצים, והגוף שכואב מהמאמץ – מגיע הקסם. אנחנו נכנסים ל"פלואו" היצירתי ויודעים שמשהו טוב מחכה לנו מהצד השני של הלילה.

            אני בוחרת לקבל את הדחיינות, לא כי אני לא רוצה להילחם בה, אלא כי לפעמים נדמה לי שהיא פה כדי להישאר. אני חייבת להאמין שהפלואו צומח מתוך העייפות, שזהו פיצ'ר ולא באג. ולכן גם בפעם הבאה כשאשב על הרצפה עייפה וכואבת ואראה איך השמש מתחילה לזרוח אחרי לילה של עבודה עם גוף ונפש מרוטים ועייפים מן המאמץ, אזכור כי הדרך הזאת היא תבנית שיכולה לשרת אותי, אם רק אדע להשתמש בה בתבונה ולא לשבור מדי את הגבולות.

Leap of Faith

Leap of faith, leap of faith, leap of faith, leap of faith…

מי מזהה?

                                                 

ייתכן שבהקשר המקובל הביטוי מתייחס לאמונה דתית, אולם מאחר ששמעתי אותו לראשונה במחזמר Rent עבורי הוא תמיד ייצג אמונה חילונית ביסודה, אמונה באמנות ובערכה של תעוזה. מי שראה את הסרט או זכה לראות הפקה מקורית של המחזמר, יזכור את מורין בשירה הנפלא ומעורר ההשראה "Over the Moon". ואכן השיר ובמיוחד ההוראה שלו לפעולה, מתנגנים אצלי כאשר אני עושה משהו הדורש להעז ולקפוץ קפיצה גדולה ובלתי מבוקרת לטריטוריה לא מוכרת.

            אני מדמיינת את הדמות ניצבת על ראש צוק מעל תהום לוט בערפל, וכמו בקפיצה מהמקפצה הגבוהה בבריכה, לוקחת נשימה עמוקה, סותמת את האף בין אצבע לאגודל, עוצמת את העיניים, וקופצת. זוהי אינה קפיצה מילולית כמובן אלא קפיצה שמשמעותה מעבר אל "מגרש משחקים" לא מוכר, יציאה מעבר לגבולות המחייה המוכרים שלנו, כולל התעסקות בנושאים אותם אנחנו פחות מכירים או לקיחת אחריות קצת מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים לה.

            עבורי לכך מתכוונים כאשר אומרים Leap of faith, כי כאשר אנחנו נכנסים לטריטוריה אשר אינה מוכרת לנו נדמה שלמרות רציונליזציות לרוב, אין לנו במה לשים את מבטחינו פרט לאותה אמונה ערטילאית שיהיה בסדר ושאנחנו מסוגלים.

            שאלתי פעם איש חכם ובעל ניסיון האם הוא אינו מפחד כאשר הוא ניצב בפני משימה קשה וחדשה, אשר אינו בטוח שיוכל להשלים. "משקשקות לי הביצים" ענה לי בקור רוח, אך בניגוד לאנשים רבים, הפחד לא שיתק אותו מעולם ולא מנע ממנו להעז ולמתוח את גבולותיו. אני חושבת שיש כאן אלמנט משחקי של ילדים, ממש כמו שכשהיינו קטנים היינו הולכים על קצות האצבעות לחדר ההורים בזמן מנוחת הצהריים ותוהים כמה רעש נוכל לעשות לידם בלי להעירם ומבלי שיכעסו עלינו. זוהי אינה בהכרח התגרות בגורל או מעשה משובה, אלא רצון לדעת איפה עובר הגבול, ואז ללכת צעד אחד קדימה לראות אם הוא באמת עובר איפה שאחרים סיפרו לנו שהוא קיים.

            יש שישאלו ובצדק, כמה פעמים בחיים מזדמנת לנו ההזדמנות לקחת נשימה עמוקה ולקפוץ "קפיצה של אמון"? יש שיאמרו, שכל עוד אין מדובר בקפיצת באנג'י או ברכיבת אופנוע, מדובר במשהו שכמעט איננו מתרחש במציאות הטבעית. שהרי רובינו מקיימים חיים רגילים, בהם אנחנו עובדים בעבודה רגילה ונטולת סיכונים, או לומדים לימודים רגילים אותם למדו המונים לפנינו. נכון שבאפיקים מסויימים כגון בחירה במסלולי אמנות ותרבות היציאה מהגבולות משמעותית יותר כיוון ששם האפיק חרוש פחות ורב הנסתר על הגלוי, אולם נדמה לי שגם בהליכה בתלם קיים חידוש ומקום למקוריות אילו רק נשכיל להביט מסביב.

            אני שואלת את עצמי כמה אמיצים עלינו להיות גם כאשר אנחנו מקיימים "חיים של חול" ותוהה מתי, ולאן, נעלם האומץ הילדותי שגרם לנו לפרוץ את הגבולות, ופינה את מקומו לחשיבה רציונלית שיש שיכנו, ובעיני שלא בצדק, כ"בגרות". בגרות אינה בהכרח לוותר על האלמנט הנוסף, על הריגוש והחיפוש אחרי החדשנות, בגרות היא היכולת לעשות אבחנה מודעת בין אומץ מסוכן ומיותר ובין בחירה שאולי תוביל אותנו ראש-קדימה הישר לכישלון אך טומנת בחובה את ההזדמנות לפרוץ את גבולותינו ולהצליח להרחיב את מה שהגדרנו תמיד כמוכל בקבוצת ה"אפשרי".

            אך למרות חשיבות האומץ וחשיבות התעוזה, נדמה שהשיעור החשוב ביותר אותו מלמדים אותנו שחקני Rent היא שאין צורך לקפוץ לבד, תחושת המסוגלות, האומץ והפרפרים בבטן, אלה שמתעופפים אצלנו כאשר אנחנו ניצבים לפני פעולה חדשה ומרגשת, עולים עשרות מונים כאשר אנחנו קופצים מלווים בחברים המאמינים בנו, ומעודדים אותנו להעז.

Only thing to do is jump over the moon

יום האם

"But just as the river is always at the door, so is the world always outside. And it is in the world that we have to live." (Otori Shigeru, Tales of the Otori / Lian Hearn)

רשימה ארוכה של אזכרות, יום הזיכרון, הכלבה שלי, ויום האם – נדמה שכמו כוכבי הלכת המסתדרים בשורה פעם באינסוף שנים, ככה גם עשרת המכות שלי נעמדות זו לצד זו, כמובן בדיוק בכניסה לישורת האחרונה של שנה ב'.

            אז שנה ב' היא כמו ריצת 800 באצטדיון, שני סיבובים. ההיסטוריה מוכיחה שמרבית שיאי המסלול בריצות באורך זה נשברו ב"פוזיטיב ספליט" דהיינו הסיבוב השני איטי מן הראשון, דבר העולה בקנה אחד עם האיטיות הבלתי נסבלת המאפיינת את הסימסטר המתגלגל עלינו בעצלתיים בחינניות של סלע סיזיפי שיצא משליטה. ריצת שמונה-מאות קשה מספיק גם ככה, אין צורך להכביר קשיים ואזכרות, אך מאחר שנדמה לי שיום האם צץ בכל פינה וכולנו מצדיעים לאימהות העולם, לקחתי לעצמי את השהות להרהר בשאלה מהי אם ומהו בית.

            טימון ופומבה הגדירו בית בתור "המקום בו אתה שם את התחת שלך" (הגסות במקור) ככה שאם ללכת עם ההגדרה שלהם, אני גרה באולם מגיד, הדסה עין-כרם. אבל אולם מגיד, למרות שהוא המקום בו מקרינים את הסרטים בהיסטולוגיה, לא יכול להיות בית ולא רק כי השירותים למטה הם כמו השירותים של "מירטל המייללת" מהארי פוטר. אוניברסיטה לא יכולה להיות בית, אפילו היה זה קמפוס הר-הצופים על האמנות והתרבות שלו או גבעת רם עם כר הדשא רחב הידיים ממש כאילו היה זה "פארק הצבים" בסנטרל פארק הניו-יורקרי. זה קצת עצוב שאת השומרת בכניסה אני רואה יותר מאת המשפחה שלי ובאתר האוניברסיטאי אני מתעדכנת יותר פעמים מאשר באתר קבוצת הריצה שלי.

            
            קבוצת הריצה – זה בית;  בן שמן – זה בית; תחנת הדלק בלטרון – זה בית.

            אבל הפעם האחרונה שראיתי את חברי הקבוצה שלא בפייסבוק הייתה בקיץ שעבר, והפעם האחרונה שרצתי את העליות של פרוסט ביער בן שמן הייתה בחיים שלפני אנטומיה, והפעם האחרונה שבה יצאתי לרכיבה מתחנת הדלק בלטרון הייתה... הייתה... בדיוק ביום העצמאות לפני שנה – ברכיבת העצמאות שערכתי עם טלי, רכיבה במעלה צובה.

            ועדיין למרות שהבית הזה נדמה רחוק, שלא לדבר על ארבעת הקירות הממשיים ברחובות אותם לא ביקרתי חודשים, אם יאמרו לי בן-שמן אתמלא בחמימות של בית, ואילו מישהו יזכיר את לטרון אני אוכל לתאר באריכות סנטימטר-אחרי-סנטימטר של שולי הכביש, מנקודת מבט של רוכבת שהייתה חלק מן הנוף שבת אחרי שבת במשך כל גיל ההתבגרות.

            אנחנו חיים במחזוריות של עונות, של סימסטרים, של מבחנים, של ימי הולדת. ומדי שנה חוזרים ימי הזיכרון, האזכרות והמועדים המיוחדים וכאילו מתריסים שסגרנו מעגל, שעברה שנה והנה אנו מציינים את אותו התאריך, חוזרים ומסתכלים בעצמינו של לפני שנה, ולפני שנתיים, ולפני בכלל.

            אבל לוח השנה טועה.

מי שאי פעם רץ במעלה הר (ולא התעקש לרוץ "דוך" דרך הקוצים) יודע שמרבית הטיפוסים נעשים בספירלה, באופן כזה שמידי סיבוב חוזרים לאותה נקודה על ציר ה-X בעוד שממשיכים לטפס במעלה ציר ה-Y. זוהי אינה סגירה של מעגל, זהו טיפוס, המאפשר לנו להסתכל במי שהיינו לפני סיבוב ריצה אחד,  ולהיזכר כמה תמימים וחסרי כאבי-שרירים וכאבי-חיים היינו עד לפני זמן לא רב.

            אבל עם הסיבובים ועם העלייה במעלה ההר והדלדלות האוויר והצטברות הלקטאט בשרירי הרגליים הראייה מתערפלת וביחד אתה ה"אני שהיינו" הולך ומטשטש. אנחנו קונגלומרט כאוטי של סך הריצות שרצנו, וסך האנשים שאתם דיברנו ומהם הושפענו, וסך המבחנים בהם נבחנו והסרטים בהם צפינו, אבל אנחנו לא רק כל אלה. אנחנו גם הבית בו גדלנו, והמשפחה והחברים שאוהבים אותנו, והסלע בבן-שמן עליו אנחנו שמים את התחת שלנו בסיום הריצה.

            אמרה חברה "Home is where the Bandwidth is" ובעולם הגדול של ה Wi-Fi שבו יש אינטרנט אלחוטי תחת כל עץ רענן (אמנם לא בהדסה אבל נניח) לא נותר לנו אלא לנעול נעלי ריצה ולצאת לרוץ "באצטדיון הגדול של החיים".

נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב

            בהרצאה האחרונה של אחד הקורסים שאני לומדת, פתח המרצה בשאלה "מה המטרות הגדולות שלכם בחיים?". לא רק חוקר מוצלח אלא גם אדם מיוחד ונחמד שהתייחס להרצאה, בקורס שאין בו מבחן, כאל "כיף". הוא ניסה להראות לנו שאנחנו משקיעים יותר זמן בלשנן את הגרעינים הבזאליים מאשר הזמן אותו אנחנו משקיעים בלשאול את השאלות החשובות. כבר למדתי מאמנדה פאלמר שבאיזשהו שלב אנחנו מפסיקים לשאול את השאלות הלא-נכונות, מפסיקים לתת לעצמינו את התשובות הלא-נכונות, ומשתקעים פחות או יותר בכאן ובעכשיו. נזכרים מדי פעם לחיות את הרגע לפני שהוא חולף, וגם זה חשוב.

            השאלה שלו עוררה סערה בקהל. אני חושבת שהוא נגע בעצב חשוף אצל חלק מאיתנו, שכן אנחנו נמצאים בשלהי גיל ההתבגרות, ורובינו ממשיכים להתייסר בשאלה "מי אנחנו, מה אנחנו, ולמה אנחנו כאן".

            אני אצטט את אחת מרצות העיר שאמרה "הימים בין יום השואה ליום הזיכרון הם עשרת ימי התשובה החילוניים שלי".

            קשה לי להתייחס לימים אלה, ודחיתי את כתיבת הטור הנוכחי, שכן התבקשתי מפורשות על ידי העורך לכתוב דברים בהקשר. אני מנסה, במודע, לא לכתוב אף פעם דברים בהקשר. אני מצליחה לנהל חיים על גבול ההדחקה, ובטח שלשמור את הטור מחוץ לקונטקסט של מדינה, פוליטיקה, לאומיות או דת, ולהתרכז בכדור הזכוכית הקטן שלי.  העצב החשוף שלי בו נגע המרצה מתייחס לנקודה הזאת. מגיע גיל שבו מסתכלים אחורה ומגלים שאנחנו מכירים יותר מדי אנשים שמתו. הגיל הזה לא צריך להיות גיל 23. מגיע הגיל שבו מתהלכים במסדרון ומבינים, ממבט על פניהם של אלה החולפים מולינו, שגם הם סופרים בראש את מתיהם. גם ההבנה הבהירה הזאת, לא צריכה להגיע בגיל 23. מגיע הגיל שבו מסתכלים קדימה ותוהים כמה שנים נשארו ובאיזה חלק של הסטטיסטיקה אנחנו נופלים, האם אנחנו יכולים לתכן שישה עשורים קדימה, או שאולי אוטובוס יתפוצץ עלינו בתחנה, נהג שיכור ייכנס בנו כשאנחנו רצים בבוקר מוקדם, או שסרטן, שלובש יותר מסיכות מאלוף התעתועים עצמו יצמח בתוכינו ויחסל אותנו לפני גיל 50. גם הגיל הזה, לא צריך להיות 23.

            אבל הנה, אני בת 23 וסופרת את המתים. מגלה שהם רבים מדי ומתו מוות טראגי מדי, אך הם שם. שורה ארוכה מדי של מתים וכל אחד מהם יכול היה להיות אני. אז אני מתכננת את החיים וחיה את הרגע, ויש לי מטרות גדולות יותר או פחות, ושומרת על פרופורציות כשאפשר, ולא הולכת על גבול הסכנה. אבל בתוך החיים הבטוחים וההתחמקות מהגורל, אני תוהה למה מעבדות אין-ספור עובדות למען פיתוח תרופה לסרטן, אך לא שמעתי אפילו על אחת המחפשת תרופה לגעגוע. כי לא היה שם מעולם משהו פרט לגעגוע, לא כעס, לא הדחקה, לא מקח. רק רצון להסתכל קדימה לאופק ולפגוש בחיים.

הנסיך הקטן הסב מבטו לאחור, וכשראה כי בוכה השועל – קרב אליו.

-            מדוע ביקשתני כי אאלפך אם ידעת שבכה תבכה בהתקרב שעת הפרידה?

-          אהה! קרא השועל. אין בכיי גורע כלל ועיקר ממעשיך. כי מי אשר אילפוהו אי-פעם מאולף ישאר אל-תמיד.

-          אך כעת בוכה אתה. לא עדיף היה אילולא אילפתיך? כך לא ידעת שמאולף הינך יכול להיות, ועצבונך לא הרגשת.

-          מי אשר אילפוהו פעם אחת מאושר יהיה לעולם. כאשר תלך - עצוב אהיה, אולם כל אימת ששושנה מרובעת קוצים תקרה בדרכי אזכרך ושמח אהיה. עדיף להיות מאולף ולהכיר את מחיר האושר, מאשר לא לדעת לעולם כמה מאושר יכול מי להיות.

-          עדיף להיות מאושר, אף במחיר האושר, מאשר להיות לבד.
אמר הנסיך הקטן למען ייחרט הדבר בלבו.


*


חילופי הדברים האלה, שבין הנסיך הקטן לשועל, כנראה שנאמרו בלחישה. כי הם לא נכתבו מעולם.