לפעמים הייתי רוצה לקום בבוקר לתוך חיים של אחר. לא כי משהו ספציפי לא בסדר בחיים שלי, אלא כי לפעמים נמאס לי מהמרדף של עצמי והייתי רוצה להיות במרדף אחר. מרדף ללא עליות שקופצות עלי מכל פינה יכול להיות שינוי נחמד להרי החושך; שבוע ללא מחשב יוכל לשמח אותי ולהרגיע את העיניים שעייפו מקריאת חומר לימוד; ואולי אף אעז, ואלך צעד אחד רחוק יותר, ואדמיין חיים שונים לגמרי.
על מנת לדמיין איך היו נראים החיים שלי אילו בחרתי במסלול "אחר" ראשית עלי להגדיר את המסלול האלטרנטיבי שלי. לכאורה זה לא צריך היה להיות כ"כ קשה, הרי כשעליי ללמוד אני מסתכלת בערגה לכיוון מכונת התפירה והבדים שמחכים לי, או מפנטזת על ערימת הספרים והסרטים שהייתי רוצה לראות "ברגע ש", אולם כשמגיע רגע האמת ואני יכולה לקחת לי יום או יומיים "במסלול בו לא בחרתי" כל ההשראה שהייתה לי נעלמת. שום דבר כבר לא נראה מספיק מושך, אני לא נכנסת ל flow ולא מוצאת מנוחה. עצוב לי לחשוב שזאת הפנטזיה שמושכת אותי יותר מאשר הדבר עצמו, אך אולי לא זה ולא זה נכונים, אולי סתם מתאים לי איפה שאני נמצאת, רק שהאינטנסיביות של המקום הזה גדולה מדי.
יש תדר ויש עצמה ולוקח לי זמן רב ללמוד להפריד בין השניים. התדר הוא המסלול. אני יכולה לבחור באחד או באחר, אם אני מתאמצת אני יכולה ללכת בכמה במקביל. העצמה היא המהירות, אני יכולה לבחור לרוץ, ללכת, לפעמים לעמוד ולהסתכל על הנוף.
אבל אם אני בוחרת בכמה תדרים ומשמיעה אותם מהר – מוזיקה טובה לא יוצאת מזה. אני לא מצליחה להנות מספיק מכל תדר בנפרד ולא מספיקה להתרגש מהמהירות, כל מה שאני שומעת הוא גוש גדול של מוזיקה שאני רק רוצה שישתתק.
והמוזיקה השתתקה. לבסוף, אחרי מספר חודשים של קונצרט בלתי נפסק – סוף סוף שקט. ואחרי המחשבות, הלבטים והדמיונות, אני פוקחת את העיניים בדרך המוכרת שבחרתי ואני אוהבת ויכולה לעצור. לקחת צעד הצידה, לרדת מהדרך, לטפס אולי על גבעה שליד ולהשקיף.
המוזיקה עדיין מהדהדת אבל כשהגוש הגדול כבר לא כאן אני מתחילה לזהות שוב את הצלילים ששמעתי, את תבניות המנגינה, את ההרמוניה וגם את התווים הצורמים.
בעוד מספר ימים מישהו ילחץ שוב "פליי" על הזמן והמוזיקה תתחדש, כל מה שנותר לי לעשות הוא להקשיב ולקוות שאצליח להחליף כמה מהתווים הצורמים, ואולי, אם יהיה לי מזל, שהיא תתנגן יותר לאט.
