 |
| Jennifer Davis |
קתדראלה ניצבת בראש גבעה, צריחיה נישאים אל על וגניה מוריקים ונוצצים בשמש קיץ. המתבונן מן הצד בסצנה עתיקה זו יוכל לחוש בחומה של השמש ולהעריך את יופי הגנים, להתרשם מן הארכיטקטורה המרשימה ולתהות בפליאה כיצד אמצעי בנייה פרימיטיביים אפשרו מבנה כה מורכב. אולם, הסצנה כולה תישאר נטועה בעבר, רגעיה ותווי חייה מעורפלים וחסרי חיות.
על פי לורקה המנגינה היא שתגדיר את אופיו הגיאוגרפי ותוויו ההיסטוריים של חבל ארץ. כמו הממתק, המנגינה אינה יצירה חד פעמית ההופכת לעצם סטטי שנותר ללא שינוי, אלא נוצרת מחדש בכל ביצוע ועל ידי כך מעניקה חום ודופק לטקסטים אותם היא מלווה. מדובר ביצירה דינמית המערבת הן את המבצע והן את השומע: ללא המבצע המנגינה לא תוכל להתקיים וללא השומע קיומה יהיה לריק. הממתק, בדומה למנגינה, עולה על סך רכיביו. סביבת היווצרותו ונפש היוצר מעניקים לו עומק שמיתרגם אצל הטועם לחוויה רגשית ורב-חושית.
המבקר באותה קתדראלה, כדאי שידמיין לו (בהעדר אפשרות אחרת) את הקולות והריחות שמילאו אותה בעת שהייתה פעילה: את רחש שיחת הנזירים המתמזג בניחוח ארוחת הערב, את קולות פצפוץ העץ בתנורים ואת ההד העולה מפסיעות רגליו של נזיר בטרם הלך לעמל יומו. ללא התרחשות זו תיוותר הקתדראלה, מרשימה אמנם, אך נטועה בעבר וחסרת חיים.
גם הבגד בדומה למנגינה, ניעור לחיים בכל לבישה ומתמזג ברגע ההווה. תלוי על קולב יראה אמנם דו-מימדי וחסר חיים, אולם בעת שיילבש ריח הכביסה ומרקם הבד יעטפו את הלובש בזיכרונות ובאווירה ייחודית השונה מבגד לבגד.
לא נדיר לראות ברחוב הישראלי בגדים וגזרות הלקוחים משנותיה הראשונות של המדינה. מעצבים ישראלים שואבים השראה מהלבוש החלוצי, מהבדים הדקים ומהצבעוניות האופטימית אשר היו נהוגים בחיי הקיבוץ וברחובות העירוניים הצעירים. מדינה בעלת אקלים ים תיכוני נדרשת לאופנה מתאימה, לא בכדי המילים "אופנה ישראלית" הפכו שם נרדף לבדים קלילים ולגזרות רחוקות מהגוף.
אותן שמלות הקיץ החלוציות מופיעות פתאום בחלונות הראווה וצועדות ברחובות, מעניקות לרחוב היומיומי טעם של יום האתמול; זיכרון מיידי של בית סבא וסבתא, של רשרוש הוינטלטור בצהרי הקיץ וריחות הבישול. בדומה לריחות, לטעמים ולקולות שאנחנו מקשרים באופן אסוציאטיבי עם זיכרונות ומקומות מן העבר, גם את הבגדים קל לנו לזהות ולשייך לתקופתם. הבגד מעניק ללובש את מה שהמנגינה מעניקה לטקסט – את המימד הנוסף, העומק, אותו מימד חמקמק שקשה להגדירו במילים אך הוא מה שהופך את הסטטי והדומם למלא חיים. בנוסף, הבגד מגלם בתכונותיו – הצבע, הגזרה, הבד, ואפילו במכפלות ובכפתורים – את התקופה ממנה הוא שאוב. לכן כשברצוננו ללמוד ולהכיר מקום ותקופה מסוימים, כדאי שלצד הגיאוגרפיה, התרבות והאמנות, נלמד גם על האופנה. כל המילים שנכתבו על החום והשמש של הקיבוץ הישראלי בשנותיו הראשונות לא ישתוו לתמונה אחת של קיבוצניק צרוב עור בכובע טמבל, מכנסי חאקי וסנדלים תנ"כיות.
