יום שני, 28 בפברואר 2011

חלום על פסל הקרח


מי מאיתנו לא חלם בצעירותו להיות פוליאנה ולבלות את היום בטיפוס על עצים? להסתובב בעולם כרואה ואינו נראה כמו הרייט המרגלת ולברוא עולם דמיוני סביב חייהם של האחרים?
            נדמה שספרי ילדים מעודדים יצירתיות ודמיון, אך עם ההתבגרות נגמר הקסם. בספרי המבוגרים העלילה נסובה סביב שני נושאים בלבד: אהבה וכסף. או אולי שלושה, אהבה, כסף וכוח. חדוות הכוח. כבר אין סיפור, אין הרפתקאה, אין מסתורין. הכל הופך ריאליסטי, מה שרואים זה מה שיש. הגוונים נעים בין שחור ללבן דרך קשת של אפורים מלוכלכים, אין ורוד, צהוב, אדום או סגול, אין לכלוך משועשע והומור עצמי. אין סקרנות, אין רוח שטות. נראה שהדמיון והדרך שייכים לצעירים בעוד שעולם המבוגרים נסוב כולו סביב תלאות היום-יום. בכך נכללים גם ספרי הדרמה והבילוש, ספרי ההרפתקאות, בכולם מציאות אפרורית. לעומתם ספרי הילדים, גם אלה אשר דנים בסוגיות קשות כגון יתמות ועוני, יוצרים מציאות ססגונית וקסומה. טיטי מחפשת בית אך היתמות שלה איננה יתמות פנימית, ג'רושה אבוט בוראת לעצמה עולם של משפחה ולבסוף גם מוצאת אותו, אלוף הבלשים בלומקוויסט מוצא תעלומות מתחת לכל סלע, וכמובן פצפונת ואנטון המתגברים על מציאות של נכות וקושי ומוצאים צבעים בעולם עיוור. גיבורי הספרים האלה חיים אולי שגרת יום קשה ומפרכת אך הם מוצאים בה קסם ואור. הדמיון שלהם לוקח אותם הלאה, נותן להם כנפיים. השגרה שלהם אינה שוחקת, היא מקסימה.
            עם הבגרות נעלם הקסם. השגרה הקדחתנית הופכת לשוחקת במקום שתהה מוצא לסיפורים ותגליות. ההומור העצמי נעלם כליל, הרצינות משתלטת, והספרים שאמורים לשאת אותנו על כנפי דפיהם לגלות עולמות חדשים, מחזירים אותנו שוב ושוב לשגרת יומינו האפרורית. אותה שגרה, אותה אפרוריות, רק בחייו של אחר.
            מעטים הספרים ששוברים את השגרה הזאת ומכניסים טיפה של הומור סוריאליסטי למציאות אפרורית. אחד מהם, אף על פי שכולו בשחור-לבן, הוא הספר "המוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב. התחלתי לקרוא אותו לאחר המבחן האחרון בציפייה לספר הומוריסטי שישכיח ממני את טראומת הבחינות, הוא קצר יחסית ונוצר בחובו הבטחה לאחר צהריים משעשע. ההומור התגלה כהומור קרחי מעט, שכן אין בכוחו של מעטה הסוריאליזם המשמש לעיתים כאתנחתה קומית, למסך על המסרים העצובים ועל המציאות העגומה העולה מבין דפיו. למרות זאת, בספר קצר זה מצאתי פיסת הומור עצמי, דמיון ויצירתיות, אשר לא פגשתי זה זמן רב בספרות למבוגרים.
            קורקוב צלח את המכשול הראשון העומד בפני כותב המנסה לברוא מציאות סוריאליסטית בסביבה ריאליסטית, ואכן העולם שברא נעשה בכישרון רב כך שהקורא "מפספס את הגורילה" ונשאב מייד לתוך מציאות שבה פינגווין יכול להיות חיית מחמד בדיוק כמו כלבלב או דג זהב. גם לאורך התפתחות העלילה, כאשר נפרשת בפני הקורא רשת מסועפת של אמיתות, חצאי אמיתות ואכיפת חוק מעוותת, מצליח קורקוב לשמור פיסה של הומור עצמי (לכך עוזר הפינגווין) ולהמשיך לשחק עם הקורא משחקי דמיון מול מציאות.
            רק שאלה אחת אותה מעלה קורקוב, הוא משאיר ללא תשובה המניחה את הדעת: לפי המשתמע מן העלילה קיים מצב שניתן להגדירו כ"השלמה עם הבדידות". בני אדם הינם בעלי חיים חברתיים, וכל כמות שלג באשר היא לא תשכנע אותי להאמין שהשלמה כזאת אכן אפשרית.

יום שני, 14 בפברואר 2011

The Human Race


“Always rushed, always late; I guess that’s why they call it the human race”


פתאום הגיעה פולי, לא, לא פוליאנה, ולא ג'ניפר אניסטון. אולי במידה מסויימת כן, כי כמות הסרטים ופרקי הטלוויזיה בהם צפיתי בשבוע האחרון עשתה כנראה אלמינציה למרבית הסינפסות שצברתי בסימסטר שזה עתה נגמר. פתאום הגיע חנוכה, ט"ו בשבט, יש שאומרים שכבר פברואר, ואיתו הגשמים, הקור וגם הניקיון של החורף. העיר עצלה והולכת לישון מוקדם, בניגוד אלי, כי נדמה שהשעון הצירקאדי שלי הלך לאיבוד אי שם בין אנטומיה לחשכה הכללית של החורף. פלוראסנט לא מספיק, לא בשביל ויטמין D ולא בשביל "להרגיש חיה". ואז פתאום הגשם שטף את הכל, והלחץ פסק, חזרה לשגרה אהובה והמים נדמים כמנוחים.
לפעמים קשה למצוא נחמה. לעיתים מספיק רגע קטן של שגרה או אושר כדי להרגיש "בטוחים" בעולם ולעיתים חוסר יציבות כללית נדמה עמוק מידי בשביל לייצב אותו ברגע קטן. אבל נדמה לי שלרוב מציאת הנחמה איננה הבעיה, אלא שכשהכל מסביב עמוס כל כך, אנחנו שוכחים לחפש.
אני מריצה בדמיון את החודש האחרון שהתנהל ממבחן למבחן במוד הישרדות. היתרונות של תקופת בחינות ברורים, הזכות לבחור לעצמינו את הלו"ז, להתנהל כפי שאנחנו אוהבים; מנגד החסרונות משמעותיים: מעט זמן לחברים ולמשפחה, לתחביבים אחרים, ומעל הכל התנתקות משגרה, תהא אשר תהא, לעיתים שומטת את קרקע היציבות תחת רגלינו.
יש אנשים שמתרגלים לשינויים מהר, ויש כאלה שלא. לקח לי להתרגל לירושלים למעלה משנה, נדמה שרק עכשיו אני מתחילה לראות בה "בית" גם אם לא לגמרי משלימה עם מי שהיא. הפסקתי לחפש את האור שבהרי החושך, והתחלתי לראות את המנורות שמאירות את הדרך גם כשהשמיים מעוננים. לא תמיד צריך בוהק ותאורה בשביל לראות נוף, והנוף בדרך להדסה כל בוקר וכל ערב שווה. לא יותר ולא פחות מרחוב הומה אנשים איפשהו במרכז.
המירוץ שיש כאן הוא אמן היעלמות, מוסווה בגאונות תחת מעטה של דממה דקה. העיר אולי ישנה אבל תמיד מלאה ברחשים, בקולות ברחוב, באנשים יושבים על ספסלים גם בקור הכבד ביותר. בלילה חבורות של בני נוער מתחממות באלכוהול וסיגריות בקרן רחוב ופנס כתום מאיר את השלוליות, כמו בסצינה האפלה ביותר מספרי שרלוק הולמס. גם כאן יש מירוץ, גם כאן מאחרים, ממהרים, מחפשים, לא מוצאים. העיר אינה אחרת, וגם אנחנו – איננו אחרים.
לא תמיד צריך ללכת רחוק כדי למצוא שלווה, ולא תמיד ניתן למצאה קרוב לבית. אבל אולי אנחנו מחפשים במקום הלא-נכון את הדבר הלא-נכון. אולי זוהי אינה השלווה שתתן לנו את הנחמה המיוחלת. לא תמיד צריך להאט כדי להריח את הפרחים ולראות את הנוף. אולי הנחמה הגדולה ביותר היא דווקא זאת אותה אנו חווים כאשר אנחנו מסיימים את המירוץ בכוחותינו האחרונים ומגלים שעמדנו בקצב; בבנק הכוח שלנו נשארו טיפות אחדות, מספיקות רק בשביל להרבות אותן לקראת המירוץ הבא.