מי מאיתנו לא חלם בצעירותו להיות פוליאנה ולבלות את היום בטיפוס על עצים? להסתובב בעולם כרואה ואינו נראה כמו הרייט המרגלת ולברוא עולם דמיוני סביב חייהם של האחרים?
נדמה שספרי ילדים מעודדים יצירתיות ודמיון, אך עם ההתבגרות נגמר הקסם. בספרי המבוגרים העלילה נסובה סביב שני נושאים בלבד: אהבה וכסף. או אולי שלושה, אהבה, כסף וכוח. חדוות הכוח. כבר אין סיפור, אין הרפתקאה, אין מסתורין. הכל הופך ריאליסטי, מה שרואים זה מה שיש. הגוונים נעים בין שחור ללבן דרך קשת של אפורים מלוכלכים, אין ורוד, צהוב, אדום או סגול, אין לכלוך משועשע והומור עצמי. אין סקרנות, אין רוח שטות. נראה שהדמיון והדרך שייכים לצעירים בעוד שעולם המבוגרים נסוב כולו סביב תלאות היום-יום. בכך נכללים גם ספרי הדרמה והבילוש, ספרי ההרפתקאות, בכולם מציאות אפרורית. לעומתם ספרי הילדים, גם אלה אשר דנים בסוגיות קשות כגון יתמות ועוני, יוצרים מציאות ססגונית וקסומה. טיטי מחפשת בית אך היתמות שלה איננה יתמות פנימית, ג'רושה אבוט בוראת לעצמה עולם של משפחה ולבסוף גם מוצאת אותו, אלוף הבלשים בלומקוויסט מוצא תעלומות מתחת לכל סלע, וכמובן פצפונת ואנטון המתגברים על מציאות של נכות וקושי ומוצאים צבעים בעולם עיוור. גיבורי הספרים האלה חיים אולי שגרת יום קשה ומפרכת אך הם מוצאים בה קסם ואור. הדמיון שלהם לוקח אותם הלאה, נותן להם כנפיים. השגרה שלהם אינה שוחקת, היא מקסימה.
עם הבגרות נעלם הקסם. השגרה הקדחתנית הופכת לשוחקת במקום שתהה מוצא לסיפורים ותגליות. ההומור העצמי נעלם כליל, הרצינות משתלטת, והספרים שאמורים לשאת אותנו על כנפי דפיהם לגלות עולמות חדשים, מחזירים אותנו שוב ושוב לשגרת יומינו האפרורית. אותה שגרה, אותה אפרוריות, רק בחייו של אחר.
מעטים הספרים ששוברים את השגרה הזאת ומכניסים טיפה של הומור סוריאליסטי למציאות אפרורית. אחד מהם, אף על פי שכולו בשחור-לבן, הוא הספר "המוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב. התחלתי לקרוא אותו לאחר המבחן האחרון בציפייה לספר הומוריסטי שישכיח ממני את טראומת הבחינות, הוא קצר יחסית ונוצר בחובו הבטחה לאחר צהריים משעשע. ההומור התגלה כהומור קרחי מעט, שכן אין בכוחו של מעטה הסוריאליזם המשמש לעיתים כאתנחתה קומית, למסך על המסרים העצובים ועל המציאות העגומה העולה מבין דפיו. למרות זאת, בספר קצר זה מצאתי פיסת הומור עצמי, דמיון ויצירתיות, אשר לא פגשתי זה זמן רב בספרות למבוגרים.
קורקוב צלח את המכשול הראשון העומד בפני כותב המנסה לברוא מציאות סוריאליסטית בסביבה ריאליסטית, ואכן העולם שברא נעשה בכישרון רב כך שהקורא "מפספס את הגורילה" ונשאב מייד לתוך מציאות שבה פינגווין יכול להיות חיית מחמד בדיוק כמו כלבלב או דג זהב. גם לאורך התפתחות העלילה, כאשר נפרשת בפני הקורא רשת מסועפת של אמיתות, חצאי אמיתות ואכיפת חוק מעוותת, מצליח קורקוב לשמור פיסה של הומור עצמי (לכך עוזר הפינגווין) ולהמשיך לשחק עם הקורא משחקי דמיון מול מציאות.
רק שאלה אחת אותה מעלה קורקוב, הוא משאיר ללא תשובה המניחה את הדעת: לפי המשתמע מן העלילה קיים מצב שניתן להגדירו כ"השלמה עם הבדידות". בני אדם הינם בעלי חיים חברתיים, וכל כמות שלג באשר היא לא תשכנע אותי להאמין שהשלמה כזאת אכן אפשרית.
