“Always rushed, always late; I guess that’s why they call it the human race”
פתאום הגיעה פולי, לא, לא פוליאנה, ולא ג'ניפר אניסטון. אולי במידה מסויימת כן, כי כמות הסרטים ופרקי הטלוויזיה בהם צפיתי בשבוע האחרון עשתה כנראה אלמינציה למרבית הסינפסות שצברתי בסימסטר שזה עתה נגמר. פתאום הגיע חנוכה, ט"ו בשבט, יש שאומרים שכבר פברואר, ואיתו הגשמים, הקור וגם הניקיון של החורף. העיר עצלה והולכת לישון מוקדם, בניגוד אלי, כי נדמה שהשעון הצירקאדי שלי הלך לאיבוד אי שם בין אנטומיה לחשכה הכללית של החורף. פלוראסנט לא מספיק, לא בשביל ויטמין D ולא בשביל "להרגיש חיה". ואז פתאום הגשם שטף את הכל, והלחץ פסק, חזרה לשגרה אהובה והמים נדמים כמנוחים.
לפעמים קשה למצוא נחמה. לעיתים מספיק רגע קטן של שגרה או אושר כדי להרגיש "בטוחים" בעולם ולעיתים חוסר יציבות כללית נדמה עמוק מידי בשביל לייצב אותו ברגע קטן. אבל נדמה לי שלרוב מציאת הנחמה איננה הבעיה, אלא שכשהכל מסביב עמוס כל כך, אנחנו שוכחים לחפש.
אני מריצה בדמיון את החודש האחרון שהתנהל ממבחן למבחן במוד הישרדות. היתרונות של תקופת בחינות ברורים, הזכות לבחור לעצמינו את הלו"ז, להתנהל כפי שאנחנו אוהבים; מנגד החסרונות משמעותיים: מעט זמן לחברים ולמשפחה, לתחביבים אחרים, ומעל הכל התנתקות משגרה, תהא אשר תהא, לעיתים שומטת את קרקע היציבות תחת רגלינו.
יש אנשים שמתרגלים לשינויים מהר, ויש כאלה שלא. לקח לי להתרגל לירושלים למעלה משנה, נדמה שרק עכשיו אני מתחילה לראות בה "בית" גם אם לא לגמרי משלימה עם מי שהיא. הפסקתי לחפש את האור שבהרי החושך, והתחלתי לראות את המנורות שמאירות את הדרך גם כשהשמיים מעוננים. לא תמיד צריך בוהק ותאורה בשביל לראות נוף, והנוף בדרך להדסה כל בוקר וכל ערב שווה. לא יותר ולא פחות מרחוב הומה אנשים איפשהו במרכז.
המירוץ שיש כאן הוא אמן היעלמות, מוסווה בגאונות תחת מעטה של דממה דקה. העיר אולי ישנה אבל תמיד מלאה ברחשים, בקולות ברחוב, באנשים יושבים על ספסלים גם בקור הכבד ביותר. בלילה חבורות של בני נוער מתחממות באלכוהול וסיגריות בקרן רחוב ופנס כתום מאיר את השלוליות, כמו בסצינה האפלה ביותר מספרי שרלוק הולמס. גם כאן יש מירוץ, גם כאן מאחרים, ממהרים, מחפשים, לא מוצאים. העיר אינה אחרת, וגם אנחנו – איננו אחרים.
לא תמיד צריך ללכת רחוק כדי למצוא שלווה, ולא תמיד ניתן למצאה קרוב לבית. אבל אולי אנחנו מחפשים במקום הלא-נכון את הדבר הלא-נכון. אולי זוהי אינה השלווה שתתן לנו את הנחמה המיוחלת. לא תמיד צריך להאט כדי להריח את הפרחים ולראות את הנוף. אולי הנחמה הגדולה ביותר היא דווקא זאת אותה אנו חווים כאשר אנחנו מסיימים את המירוץ בכוחותינו האחרונים ומגלים שעמדנו בקצב; בבנק הכוח שלנו נשארו טיפות אחדות, מספיקות רק בשביל להרבות אותן לקראת המירוץ הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה