יום ראשון, 19 בפברואר 2012

חיים של אחרים



            לפעמים הייתי רוצה לקום בבוקר לתוך חיים של אחר. לא כי משהו ספציפי לא בסדר בחיים שלי, אלא כי לפעמים נמאס לי מהמרדף של עצמי והייתי רוצה להיות במרדף אחר. מרדף ללא עליות שקופצות עלי מכל פינה יכול להיות שינוי נחמד להרי החושך; שבוע ללא מחשב יוכל לשמח אותי ולהרגיע את העיניים שעייפו מקריאת חומר לימוד; ואולי אף אעז, ואלך צעד אחד רחוק יותר, ואדמיין חיים שונים לגמרי.
            על מנת לדמיין איך היו נראים החיים שלי אילו בחרתי במסלול "אחר" ראשית עלי להגדיר את המסלול האלטרנטיבי שלי. לכאורה זה לא צריך היה להיות כ"כ קשה, הרי כשעליי ללמוד אני מסתכלת בערגה לכיוון מכונת התפירה והבדים שמחכים לי, או מפנטזת על ערימת הספרים והסרטים שהייתי רוצה לראות "ברגע ש", אולם כשמגיע רגע האמת ואני יכולה לקחת לי יום או יומיים "במסלול בו לא בחרתי" כל ההשראה שהייתה לי נעלמת. שום דבר כבר לא נראה מספיק מושך, אני לא נכנסת ל flow ולא מוצאת מנוחה. עצוב לי לחשוב שזאת הפנטזיה שמושכת אותי יותר מאשר הדבר עצמו, אך אולי לא זה ולא זה נכונים, אולי סתם מתאים לי איפה שאני נמצאת, רק שהאינטנסיביות של המקום הזה גדולה מדי.
            יש תדר ויש עצמה ולוקח לי זמן רב ללמוד להפריד בין השניים. התדר הוא המסלול. אני יכולה לבחור באחד או באחר, אם אני מתאמצת אני יכולה ללכת בכמה במקביל. העצמה היא המהירות, אני יכולה לבחור לרוץ, ללכת, לפעמים לעמוד ולהסתכל על הנוף.
            אבל אם אני בוחרת בכמה תדרים ומשמיעה אותם מהר – מוזיקה טובה לא יוצאת מזה. אני לא מצליחה להנות מספיק מכל תדר בנפרד ולא מספיקה להתרגש מהמהירות, כל מה שאני שומעת הוא גוש גדול של מוזיקה שאני רק רוצה שישתתק.
            והמוזיקה השתתקה. לבסוף, אחרי מספר חודשים של קונצרט בלתי נפסק – סוף סוף שקט. ואחרי המחשבות, הלבטים והדמיונות, אני פוקחת את העיניים בדרך המוכרת שבחרתי ואני אוהבת ויכולה לעצור. לקחת צעד הצידה, לרדת מהדרך, לטפס אולי על גבעה שליד ולהשקיף.
            המוזיקה עדיין מהדהדת אבל כשהגוש הגדול כבר לא כאן אני מתחילה לזהות שוב את הצלילים ששמעתי, את תבניות המנגינה, את ההרמוניה וגם את התווים הצורמים.
            בעוד מספר ימים מישהו ילחץ שוב "פליי" על הזמן והמוזיקה תתחדש, כל מה שנותר לי לעשות הוא להקשיב ולקוות שאצליח להחליף כמה מהתווים הצורמים, ואולי, אם יהיה לי מזל, שהיא תתנגן יותר לאט.

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

מר מספר


הדרך לרוב סיזיפית, מלאה במהמורות, דורשת מסירות מהבוחרים לצעוד בה, ובתומה ניתנת תוצאה מספרית; תוצאה זו, טובה או רעה, אינה משקפת את הדרך שמתפתלת מאחוריה. אין ביכולתם של מספרים לספר את הסיפור.
לכן אספר אותו בעצמי.
            את ימי העברתי בספירה. ספרתי את העננים שגרים בשמיים, את הציפורים שגרות על העץ, את העלים שנשרו על אדן חלוני ואת פתיתי הקורנפלקס הנושרים לקערה. ספרתי לפרנסתי הפסדים ונצחונות של אחרים, כישלונות וזכיות, ספרתי מסמכים אין-ספור, ספרתי תכונות. נתתי ציונים, הוספתי והחסרתי נקודות, הערכתי סיכונים ומדדתי הצלחות. אלה היו ימי חיי אותם הערכתי באין סופיות ואת מספרם, הקטן מן המשוער, שכחתי לספור.
            באחד מימים אלה בעת שחזרתי ממגרש המספרים שלי מצאתי ביצת ציפור עלומה נחה על אדן חלוני. שלושה סנטימטרים אורכה, שניים קוטרה, לבן עם רמז של ורוד היה צבע קליפתה. היא נחה לה שלווה ומסתורית על שלושים ושבעה זרדים, מתערסלת בפינוק ונהנית מקרני השמש האחרונות. כשם שבאה, כך ציפיתי שתחלוף. בלי להותיר סימן ובלי לספר לי את סיפורה. אך הימים נקפו והיא נותרה שם בהתרסה כאילו מצפה לאיש שיבוא להנעים את זמנה. הסתכלתי בה מדי ערב מנסה להתעלם מן העצב העצור בה. מסרב בעקשנות לגעת, לסובב, ללטף, להעניק יחס. הסקרנות הייתה קשה לי אך יותר ממנה הקשה הפחד. ואם תתפוצץ לי בידיים? ואם אתמלא בריר? אינני יודע איך נראית ביצה מבפנים.
            וביום מן הימים בשובי מן העבודה היא לא הייתה שם. רק שלושים ושבעה זרדים מתפנקים בקרני השמש האחרונות עם זוהר ורדרד מרצד המרמז על זאת שפעם נחה שם, ומי יודע אם תשוב.

"בוקר טוב מר מספר" ברך אותי לשלום הזבן. "מה שלומך הבוקר?"
"שלומי?" עניתי, בורר את מילותיי בקפידה. "שלומי שפיר". וזאת הייתה האמת, אמרתי לעצמי, שהרי לא השתנה דבר מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. "האמנם?" קול קטן במעבה נפשי הרטיט שם איזה עצב. נזכרתי לרגע בביצה הלבנה-עם-רמז-ורוד שהתארחה אצלי זו תקופה, ותהיתי אם עשיתי טעות. "שלומי שפיר" חזרתי ואמרתי, מוחה באחת את מחשבותיי ושב להתרכז בדברים החשובים באמת.
שילמתי לו במטבעות קטנים על ליטר חלב, 430 גרם עגבניות, שבע ביצים ופרח אחד של ברוקולי לשים בצנצנת על השולחן בסלון.
בשובי הבייתה אמא-יונה נחה על שולחני שכוסה כולו בצרכיה הירוקים. מבט מרושע אחד נתנה בי והתעופפה מבעד לחלון. התגברתי על הבחילה הגואה ונפניתי למלאכת הניקיון. הברוקולי ישב מבוייש בפינה ובין מטלית אחת לנטילת ידיים ראיתי שהביצה שלי שבה לאדן החלון. היא התכרבלה לה שם בין קרני שמש הבוקר כאילו מעולם לא הלכה.
            חזרתי להביט בה, ורודה ומתפנקת, ותהיתי מה עלי לעשות. חשבתי על היונה הקטנה שגדלה לה שם בפנים מחכה לרגע שתבקע ובוודאי מתגעגעת לאימה שהמריאה לה לארץ אחרת. באחד מן הימים בשובי הביתה הביצה הייתה בקועה והגוזלה הקטנה – אין.
"בוקר טוב מר מספר" ברך אותי לשלום הזבן. "מה שלומך הבוקר?"
"שלומי?" עניתי, בורר את מילותיי בקפידה. "שלומי שפיר". וזאת הייתה האמת, אמרתי לעצמי, שהרי לא השתנה דבר מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. "האמנם?" קול קטן במעבה נפשי הרטיט שם איזה עצב. נזכרתי לרגע בשברי הביצה שהותרתי בודדים על אדן החלון, ותהיתי אם עשיתי טעות. "שלומי שפיר" חזרתי ואמרתי, מוחה באחת את מחשבותיי ושב להתרכז בדברים החשובים באמת.
            בבואי הביתה זרקתי את פרח הברוקולי שכבר יבש והתייבשתי לשולחן עבודתי. מניתי את המספרים שיהיה עלי לספור היום, וכשסיימתי ניקיתי את החלון משברי קליפה ושלושים ושבעה זרדים, והבטתי בקרני השמש האחרונות שוקעות אל תוך הלילה.







           

יום חמישי, 26 בינואר 2012

לסל וחסל


אני תוהה כמה זמן אפשר לשמור על ארשת של אדישות. שנתיים וקצת עברתי בפקולטה לרפואה ואת מספר הפעמים שדרשו ממני לחשוב אפשר לספור על שתי ידיים, עד שהשנה החליטו לשנות את פני הדברים ולאלץ אותנו לנקוט עמדות.
            הדיבורים על סל הבריאות ועל צוואות שבחיים הצליחו לחדור את את הקליפה הבלתי-חדירה ולמרות ההכרזה שאני לא מתעניינת בנושאים הקשורים לבריאות הציבור ככלל אלא רק לבריאות הפרט, אני מוצאת את עצמי מהרהרת בסוגיית ה"עוגה" ואיך לחלק אותה.
            באחד השיעורים דנו בשאלה האם על הרופא להחליט על אסטרטגיית טיפול המבוססת על התועלת הצפויה ותופעות הלוואי, או על התועלת הצפויה, תופעות הלוואי, והמחיר.
            חשבתי על מערכת המשפט, המפרידה בין עורך הדין המלווה את הנאשם לאורך המשפט ובין השופט החורץ את הדין. קל יותר להרוג מישהו שאתה לא מסתכל לו בעיניים, ובהפרדה מהסוג הזה אפשר לשמור טוב יותר על שפיותו של הרופא. אני מתארת לעצמי שחשיפה לכל-כך הרבה מוות מותירה חותם בנפשו של אדם, ואני משערת שארגיש טוב יותר עם עצמי אם אדע שעשיתי עבור החולה כל שיכולתי ומבלי להתחשב בשיקולים קרים כמו תקציב;  אם אוכל להביט במראה ולשקר במצח נחושה במשפטים כמו "ניסיתי הכל אבל הם לא אישרו את הטיפול, הוא לא היה בסל".
            רגע לאחר מכן נזכרתי שפעם הייתי אדם עם ערכים, והאמנתי שכשבוחרים להיכנס למערכת אנחנו חותמים גם על הטוב וגם על הרע. ולכן אם אני בוחרת להיות חלק ממערכת בריאות אני מקבלת על עצמי גם את עוולותיה. להגיד "הם לא אישרו" זה להפיל את האחריות על האחר, הזר, הרע, אבל הרע הזה הוא אני, כי אני חלק מהמערכת, אני המערכת. הפרדה בין "הם" ל"אני" זוהי הפלת אחריות מהסוג השפל ביותר, מהסוג הלוקח קרדיט על המעשים הטובים ועל ההצלחות, ושוכח לשאת את האשמה הנובעת מן הכשלונות, הפלת אחריות שאינני חושבת שמתאימה לרופא ובוודאי שאין בה תועלת למערכת הרפואית. אם קיימת עוולה במערכת הרי שהיא נישאת על הכתפיים של כולנו, שכן אם לא נישא את האשמה של המוות כתוצאה ממחסור כלכלי הרי שלא נעשה דבר על מנת לשפר את המערכת ולתקן את הרע מיסודו.
            בימים מסוג אלה, שבהם אני מבינה כמה הביצה שאני נכנסת אליה עמוקה, אני תוהה אם לא היה טוב יותר שאלמד עיצוב אופנה או הנדסה. רגע לאחר מכן אני נזכרת שאנה ווינטור נושאת על כתפיה מוות של כל דוגמנית בת עשרים וקצת שנפלה על קידוש השילוש הקדוש (חזה-מתניים-אחוריים), ואילו המהנדסים מואשמים כקולקטיב בקפיטליזם חסר תקנה, בפערים החברתיים ובעוני.
            אני תוהה לאן התגלגלה האחריות שהייתה אמורה להיות נישאת על כתפינו, שכן אילו נשאנו כולנו בחלקנו, הרי שכבר מזמן היינו כורעים תחת האשמה ועושים צעדים משמעותיים על מנת לייצר את התיקון.

יום שלישי, 24 בינואר 2012

את המוות, בסדין לבן, מלא או דגנים?


           
"You can live with dignity; you can't die with it"
            
 משתדלים לסלק אותנו מהעולם באופן מתורבת, אולי אפילו אפשר להגיד שבהדרגה. אנחנו מתים, ונקברים, ויושבים עלינו שבעה, ומבקרים אותנו ב-30 ואז אחרי שנה, ולאט לאט פרקי הזמן הולכים וגדלים עד שהוא הופך לאינסופי, הזמן, מאז שהלכנו.
            אנחנו הופכים למושג מופשט. זיכרון, ריח, דברים שאהבנו, מבט או או תמונה על הקיר. רוצים מאוד שנישאר כפי שהיינו, קפואים בלי שינוי, שהדברים לא יתפוגגו בדרכו של הזמן. אבל הדברים מתפוגגים; ההתפוגגות קבורה מתחת לפני השטח. מתחת לפני השטח אנחנו נרקבים, הגוף שלנו נאכל על ידי תולעים המתריסות בהסתלקות המתורבתת שיצרו לנו שם למעלה, העטיפות שלנו נותרות כשק של מה שהכיל פעם את הגוף שהכיל פעם את מה שאמור היה להיות אנחנו.
            ובכל השנים שלפני הריקבון אנחנו עסוקים בו. אנחנו מנסים לשכנע את עצמינו שלא אבל אנחנו עסוקים בו. אנחנו מדמיינים את הרגע שזה יקרה, את הנסיבות, איך היינו רוצים למות, מה נוח לנו יותר, מה נוח למשפחה, כמה נרצה להאבק ומעטים מאיתנו גם קובעים איך יסתלקו. איפה יקברו, האם יתרמו את גופם ואבריהם או לא, ומי יבקר ואיך ירצו שהטקס יראה.
            אבל אנחנו עסוקים יותר מדי באיך שאנחנו רוצים להסתלק מאשר באיך שאנחנו רוצים להיות. אנחנו רוצים שזה יהיה בשלווה אבל אין שום שלווה בלמות. יש אולי שלווה במוות, אבל לא שלווה בלמות. למות זה תמיד כואב, ועצוב, וקורה כתוצאה של מאבק. כי לא משנה איך מתנו – נאבקנו. נאבקנו במחלה, או בתאונה, או בנפש כואבת שהכריעה אותנו, אבל נאבקנו. כי אי אפשר למות מתוך ויתור, אולי רק למות מתוך הכרעה. לחיות אפשר מתוך ויתור, אבל למות אי אפשר מתוך ויתור.
            ואמנם אחרי שמתנו נמחלו לנו כל העוולות וזכרו לנו רק את המעשים הטובים, אבל עדיין זמן החיים שלנו מוגבל וזמן המוות שלנו לא. ולכן דווקא בזמן שאנחנו חיים, ולא בזמן אחרי שמתנו, זה הזמן לעשות את המעשים שאולי לא יזכרו ואולי לא יסופרו ואולי לא יצטיירו כמתורבתים אחרי שנמות, אבל אלה המעשים שעושים את השינוי המיידי, ביום-יום, ביום-יום של החיים.

"Our bodies break down, sometimes when we're 90, sometimes before we're even born"

            אנחנו זוכרים את המתים אבל אנחנו זוכרים הרבה פחות מתים מאלה שמתו. ואנחנו זוכרים את המוות, אבל אנחנו זוכרים את המוות יותר מדי ביחס לזכירת החיים. המוות הוא נצחי אבל למות זה רגעי, למות זה רגעי וביחס אליו החיים ארוכים.

יום חמישי, 19 בינואר 2012

כרוניקה של מוות ידוע מראש



            קמתי בבוקר בידיעה שאני הולכת להרוג היום חולדה אבל החולדה קם היום בבוקר והוא לא ידע שהוא הולך למות.
הסתכלנו עליו במשך כמה שעות מורדם בתמימותו עם שתי שיניים צהובות ושפה שמוטה. הוא לא ידע שהוא נושם מהר כי חיברנו אותו לשקית שמכילה פחמן דו חמצני, ואנחנו לא יכולנו להגיד לו, שגם נשימות מהירות לא יעזרו לו, בתוספת ההסבר הפזיולוגי המדויק. הוא לא ידע שהלב שלו מאט כי גירינו לו את העצב התועה ואנחנו לא יכולנו להגיד לו שתכף נפסיק. הוא לא ידע שהוא שוכב על סדין חשמלי כדי שלא יהיה לו קר ושאנחנו מכסים אותו מחדש בין ניסוי לניסוי, ואנחנו לא יכולנו להגיד לו שאכפת לנו.
כשהוצאתי לו דם מהווריד הירכי, ובהעדר נסיוני גרמתי לקריסתו, לא יכולתי לשתף אותו בתחושה שלמדתי משהו חשוב. אני תוהה אם כשאוציא דם ורידי לראשונה מאדם אחשוב על החולדה מהמעבדה. אני תוהה אם אזכור שהפעם הראשונה חלה ביום רביעי שהפך להיות יום מעבדות פזיולוגיה, שלפני כן היה יום היסטולוגיה, שלפני כן היה יום אמנות.
אני תוהה אם אזכור את הציניות האיומה שבהשוואה בין החיה שהוקרבה בהיסטולוגיה בשביל תתקיני הטריפאן בלו ובין החיה שהוקרבה בפזיולוגיה בשביל הבנת מחזור הדם. ימי רביעי, שנה אחרי שנה, אותו מתחם מעבדות אבל הכל כל כך שונה. אני תוהה אם אזכור שפעם מעבדות-ימי-רביעי שלי היו אחרות, מעבדות פיסול, מעבדות שהוקדשו לצד החי של החיים.
הלב הזריז והריאות הוורודות, הכבד הרך והכליות – כולם היו גמישים, כמו ג'לי, הכל נראה ויטלי והעור עדיין חם. איך משהו שנראה חי יכול להיות מת?
נולד חולדה ומת חולדה וכל שלב בדרך היה קבוע מראש. הניסוי, הפרוטוקול, הלמידה, התרומה למחקר והתרומה להוראה, שתי ציפורים בחולדה אחת. אבל הדטרמיניזם הזה הוא שלנו, לא שלו. אנחנו ידענו, הוא לא. וכולנו מנהלים את השיח ודנים חיי אחר, אבל האחר לא חלק מהשיח והוא לא יכול לדון את עצמו.
אני נמצאת כל כך הרבה בצד ה"חי" של משוואת "חיים-מוות" ולפעמים אני תוהה אם זה באמת לא מרגיש לי מובן מאליו. זאת הייתה יכולה להיות אני שהולכת לישון ולא קמה ומה שקורה בדרך לחוסר ההתעוררות לא משנה. ללכת לישון ולא לקום, ללכת לישון – ולא לקום. זה יכול לקרות.
 ולאט לאט המעבדה התרוקנה וקור גופו פחת והאקשן נעלם. סיימנו את הניסויים והראש כבר במקום אחר, עוד מעט יכבו את האורות ילסקו את הפגרים ויחטאו את כלי הניתוח. השמש תרד על הדסה ותזרח עליה שוב. מי יודע על כמה חיים תפסח.

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

משהו אחר וטוב



            אני אדם האוהב את שגרתו, וזה דבר טוב שכן השגרה היא זו שמלווה אותנו רוב הזמן. נדמה שאני משקיעה אנרגייה רבה כדי לייצר ולתחזק את השגרה האהובה שלי, לפחות כך עשיתי בחיי הבוגרים. היה לי חשוב שהשבועות יהיו דומים אלה לאלה, שבכל יום רביעי אצפה בפרק משמח בטלוויזיה ואוכל גלידה, שבכל יום רביעי ראשון של חודש אומר לעצמי "איזה כיף לי שאינני יתומה ושאינני מחכה ליום זה בחרדה" (מי שלא מכיר את הספר שילך ויקרא), ושכל יום שישי בבוקר יחגג בשמחה וצהלה עם הרפתקאה מיוחדת. בנוסף במשך השנים השגרה כללה רכיבות אופניים בשבת, ריצות שטח בשישי, ואימון ריצה באצטדיון בימי שלישי בבוקר – שלושת אלה היו הרגליים עליהן עמד השבוע שלי,  מעין עוגן שהזכיר לי שיש "בית" יהה אשר יהה.
            אל מול הרצון לייצר שגרה ניצבת המציאות. והרי המציאות מוכיחה שבתור אדם המחפש שגרה, אני עושה הרבה מאוד כדי להרוס אותה במו ידיי. הרי אני זאת שמקפידה להבריז באופן סמי-עקבי מהריצות עם חבריי הרצים הירושלמים, שמזמינים אותי ללא הרף ומקפידים להנעים את זמני כאשר אני לפתע לא מבריזה.
            הפתעה כזאת ציפתה לי בנר שביעי של חנוכה; באותו הערב לפתע רוח העדר-ההברזה נחה עלי והגעתי במועד הנקוב לפגוש את חברתי ת' ל"קוויקי" בעיר ("קוויקי" על שם מהירות הריצה של ת'). איפשהו באמצע הריצה, כנראה בין עלייה אחת למשנה כאשר החמצן חסר מתוך שילוב של הגובה והקור הירושלמים ומהירות הריצה, הבנתי למה אני מקפידה להרוס לעצמי את אותה שגרה עצמה אשר על ייסודה אני שוקדת. שהרי עזבתי משהו טוב כשעברתי לירושלים; קבוצת הריצה שלי מהמרכז שהיא מה שאני מחשיבה בתור "בית", הייתה אחד הוויתורים המשמעותיים שנלוו למעבר. לאורך השנים האחרונות ניסיתי למצוא לעצמי "במקום" אבל במציאות, וסליחה על התמימות, אין תחליפים. אני חושבת שמתוך כל הניסיונות למצוא את "הבמקום" שלי, ומתוך כל האכזבות שנחלתי כאשר גיליתי על כל דבר חדש שהוא איננו "במקום", שכחתי שאני בכלל לא אמורה לחפש תחליף. אני אמורה למצוא משהו אחר וטוב כחלק מביתי החדש.
            ואותו ה"אחר" נפגש מספר פעמים בשבוע ממש מתחת לחלון ביתי. ה"אחר" נפרש ממנו בצורת גן סאקר על מסלוליו הנחמדים וטבעת הרולר-בליידס הנהדרת. ה"אחר" ממשיך לטפס אל האצטדיון, אמנם לא הדר יוסף, אבל אצטדיון למהדרין. אין תחליף ליער בן שמן אבל יש את ה"אחר", הוודאי, או הר איתן. אלה לא רחובות יפו האהובים והחגיגיים במיוחד בעונה זו, אבל אלה כן הרחובות "האחרים" – הרחובות הירושלמים המקושטים בחנוכיות, ואם מחפשים היטב גם מוצאים עצי חג מולד מאירים המבצבצים ביניהם.
השנים האחרונות הוכיחו לי מעל לכל ספק שאין אדם או דבר ברי תחליף. יש תבניות התנהגות, יש מגמה של רצון, יש פרמטרים של התאמה. תחליפים – אין. כנראה שאין כמו אותו "הבית" שמחכה לי במרכז, אבל אם אתן לעצמי להתנסות ב"אחר" ולתת לו להציג את עצמו, אולי הוא אף יהפוך להיות "האחר שלי".

יום שישי, 11 בנובמבר 2011

סובב עמק



            הרבה מים זרמו בבתים שאני מנקה מאז שהכרזתי לפני כשנה על כוונתי לרוץ במרתון אמסטרדם. הלבטים היו קשים, מצד אחד אין משהו בו הייתי חפצה יותר מאשר מרתון סתווי, אך מצד שני בהתקרב רגע האמת הרגשתי שזה לא מתאים. ה"מנטוס" שאת דבריו אני לוקחת ברצינות גדולה (בעיקר כי הוא כמעט תמיד צודק) אסר עלי חד משמעית את הנסיעה. לא עניין של כושר אלא משהו בתזמון. זה תמיד התזמון, לא?
            הבעיה היא שאו שרצים מרתון או שלא. אני לא מסוגלת להתאמן לפי תכנית מרתון בידיעה שהמטרה לא נמצאת שם באופק, ואם מכניסים למשוואה את העובדה שזה עתה התחלתי לרוץ עם הרצים הירושלמים ואני עדיין בעיצומו של משבר זהות (קבוצתי התל אביבית האהובה רחוקה ואני מתגעגעת) – לא באמת התאמנתי. הכושר שלי נשמר על רמה בזאלית אבל הנושא מאוד מעורפל. אני לא רצה עם קילומטרים ולפעמים אפילו לא לפי זמן, סוג של שאנטיות, בשונה כל כך מה"אני" שמפטרל במסדרונות הדסה.
            לפני מספר חודשים החלטתי לרוץ את חצי-מרתון בית שאן, נראתה לי מטרה סבירה, ומאחר שהתחייבתי לידיד טוב נראה שאצטרך אף לעמוד בה. אך לדאבוני לא התחייבתי לתכנית האימונים, השבועות חלפו, והכושר שלי נותר כפי שהוא: די בזאלי. בהתקרב מירוץ נייקי תהיתי ביני ובין עצמי אם אני מסוגלת ל10 קילומטרים וכשאמרו לי שמירוץ אייל בעוד שבוע למרחק של 15 קילומטרים הוא ה"מסכמת" לפני חצי המרתון, נבהלתי ממש. איפה אני ואיפה חצי מרתון?
            אבל מירוץ נייקי היה ועבר בשיא הכיף, והבנתי שזה שאני לא רצה לפי קילומטרים לא אומר שאני לא מסוגלת לרוץ אותם כשהם מופיעים. בספונטניות קניתי הרשמה ל"סובב עמק" והתלבטתי אם ללכת על ה 12 הסולידי או על ה 22 הסולידי פחות, בעיקר כדי לבדוק אם יש לי עוד סיכוי להדביק את פער הקילומטראז' בשביל חצי המרתון.
            ביקורו של המנטוס לפני כשבוע טרף את הקלפים. "ברוווור שאת יכולה לרוץ את ה 22, גם את ה32 אם את רוצה". תבינו שמדובר בריצת שטח בעמק יזרעאל. נסיעה ארוכה, שטח, גבעה או שתיים, צריך לקום בשביל זה ב3:30 לפנות בוקר. לא טריוויאלי.
עשיתי רשימת "בעד" 32:
1.      אני אוכל לוודא שאני מסוגלת לרוץ 21 קילומטרים, בשביל חצי מרתון בית שאן.
2.      הטרמפ שלי רצה 32, והזינוק שלה שעה לפני ה 22. יהיה קר בבוקר, לא כיף לחכות שעה בקור בשביל זינוק (למרות שהובטחה לי חברה משובחת).
3.      בהוראות ששלח מארגן המירוץ נאמר שהג'לים שיש בתחנות ההזנה מיועדים לרצי ה 32 ומעלה בלבד. מאחר שתוקפם של כל הג'לים שלי פג לפני שנה ומשהו, ידעתי ששווה לשמור את האופציה לג'לים מהמארגנים.
רשימת הנגד כללה סעיף אחד:
הריצה הארוכה ביותר שלי בעבר הנראה לעין הייתה איפשהו בין שעה ורבע ל 15 קילומטרים, אין לדעת כי לא רצתי לא עם שעון ולא עם קילומטרים.
            עשיתי סקר שוק על מנת לראות מי תומך בטירוף. י' חברתי שאלה בנימוס "כבר עשית פעם קפיצה מפגרת כזאת בקילומטראז'?" לעומתה, ר' השמרנית בדרך כלל עודדה את המעשה ואף שאלה האם אני מנסה להשלים פערים בשביל תכנית לקראת מרתון טבריה או ירושלים. עם תמיכה של שתי אלה (אל תטעו, י' עודדה את המעשה, קפיצה מפגרת בקילומטראז' היא לחם חוקה) ובנוסף ביקורו של המנטוס שהיה בגדר זריקת עידוד מ"הבית" דחפה אותי למעשה.
            וכך מצאתי את עצמי על קו הזינוק של ריצה לאורך 32 קילומטרים בעמק יזרעאל. כעבור מספר שעות ושיחה קולחת עם י' שרצה איתי לכל אורך הדרך הגענו אל הסוף.
מפגרת, אבל לפחות לחצי מרתון אני מוכנה.