את המוות, בסדין לבן, מלא או דגנים?

           

"You can live with dignity; you can't die with it"

            
 משתדלים לסלק אותנו מהעולם באופן מתורבת, אולי אפילו אפשר להגיד שבהדרגה. אנחנו מתים, ונקברים, ויושבים עלינו שבעה, ומבקרים אותנו ב-30 ואז אחרי שנה, ולאט לאט פרקי הזמן הולכים וגדלים עד שהוא הופך לאינסופי, הזמן, מאז שהלכנו.

            אנחנו הופכים למושג מופשט. זיכרון, ריח, דברים שאהבנו, מבט או או תמונה על הקיר. רוצים מאוד שנישאר כפי שהיינו, קפואים בלי שינוי, שהדברים לא יתפוגגו בדרכו של הזמן. אבל הדברים מתפוגגים; ההתפוגגות קבורה מתחת לפני השטח. מתחת לפני השטח אנחנו נרקבים, הגוף שלנו נאכל על ידי תולעים המתריסות בהסתלקות המתורבתת שיצרו לנו שם למעלה, העטיפות שלנו נותרות כשק של מה שהכיל פעם את הגוף שהכיל פעם את מה שאמור היה להיות אנחנו.

            ובכל השנים שלפני הריקבון אנחנו עסוקים בו. אנחנו מנסים לשכנע את עצמינו שלא אבל אנחנו עסוקים בו. אנחנו מדמיינים את הרגע שזה יקרה, את הנסיבות, איך היינו רוצים למות, מה נוח לנו יותר, מה נוח למשפחה, כמה נרצה להאבק ומעטים מאיתנו גם קובעים איך יסתלקו. איפה יקברו, האם יתרמו את גופם ואבריהם או לא, ומי יבקר ואיך ירצו שהטקס יראה.

            אבל אנחנו עסוקים יותר מדי באיך שאנחנו רוצים להסתלק מאשר באיך שאנחנו רוצים להיות. אנחנו רוצים שזה יהיה בשלווה אבל אין שום שלווה בלמות. יש אולי שלווה במוות, אבל לא שלווה בלמות. למות זה תמיד כואב, ועצוב, וקורה כתוצאה של מאבק. כי לא משנה איך מתנו – נאבקנו. נאבקנו במחלה, או בתאונה, או בנפש כואבת שהכריעה אותנו, אבל נאבקנו. כי אי אפשר למות מתוך ויתור, אולי רק למות מתוך הכרעה. לחיות אפשר מתוך ויתור, אבל למות אי אפשר מתוך ויתור.

            ואמנם אחרי שמתנו נמחלו לנו כל העוולות וזכרו לנו רק את המעשים הטובים, אבל עדיין זמן החיים שלנו מוגבל וזמן המוות שלנו לא. ולכן דווקא בזמן שאנחנו חיים, ולא בזמן אחרי שמתנו, זה הזמן לעשות את המעשים שאולי לא יזכרו ואולי לא יסופרו ואולי לא יצטיירו כמתורבתים אחרי שנמות, אבל אלה המעשים שעושים את השינוי המיידי, ביום-יום, ביום-יום של החיים.

"Our bodies break down, sometimes when we're 90, sometimes before we're even born"

            אנחנו זוכרים את המתים אבל אנחנו זוכרים הרבה פחות מתים מאלה שמתו. ואנחנו זוכרים את המוות, אבל אנחנו זוכרים את המוות יותר מדי ביחס לזכירת החיים. המוות הוא נצחי אבל למות זה רגעי, למות זה רגעי וביחס אליו החיים ארוכים.