קמתי בבוקר בידיעה שאני הולכת להרוג היום חולדה אבל החולדה קם היום בבוקר והוא לא ידע שהוא הולך למות.
הסתכלנו עליו במשך כמה שעות מורדם בתמימותו עם שתי שיניים צהובות ושפה שמוטה. הוא לא ידע שהוא נושם מהר כי חיברנו אותו לשקית שמכילה פחמן דו חמצני, ואנחנו לא יכולנו להגיד לו, שגם נשימות מהירות לא יעזרו לו, בתוספת ההסבר הפזיולוגי המדויק. הוא לא ידע שהלב שלו מאט כי גירינו לו את העצב התועה ואנחנו לא יכולנו להגיד לו שתכף נפסיק. הוא לא ידע שהוא שוכב על סדין חשמלי כדי שלא יהיה לו קר ושאנחנו מכסים אותו מחדש בין ניסוי לניסוי, ואנחנו לא יכולנו להגיד לו שאכפת לנו.
כשהוצאתי לו דם מהווריד הירכי, ובהעדר נסיוני גרמתי לקריסתו, לא יכולתי לשתף אותו בתחושה שלמדתי משהו חשוב. אני תוהה אם כשאוציא דם ורידי לראשונה מאדם אחשוב על החולדה מהמעבדה. אני תוהה אם אזכור שהפעם הראשונה חלה ביום רביעי שהפך להיות יום מעבדות פזיולוגיה, שלפני כן היה יום היסטולוגיה, שלפני כן היה יום אמנות.
אני תוהה אם אזכור את הציניות האיומה שבהשוואה בין החיה שהוקרבה בהיסטולוגיה בשביל תתקיני הטריפאן בלו ובין החיה שהוקרבה בפזיולוגיה בשביל הבנת מחזור הדם. ימי רביעי, שנה אחרי שנה, אותו מתחם מעבדות אבל הכל כל כך שונה. אני תוהה אם אזכור שפעם מעבדות-ימי-רביעי שלי היו אחרות, מעבדות פיסול, מעבדות שהוקדשו לצד החי של החיים.
הלב הזריז והריאות הוורודות, הכבד הרך והכליות – כולם היו גמישים, כמו ג'לי, הכל נראה ויטלי והעור עדיין חם. איך משהו שנראה חי יכול להיות מת?
נולד חולדה ומת חולדה וכל שלב בדרך היה קבוע מראש. הניסוי, הפרוטוקול, הלמידה, התרומה למחקר והתרומה להוראה, שתי ציפורים בחולדה אחת. אבל הדטרמיניזם הזה הוא שלנו, לא שלו. אנחנו ידענו, הוא לא. וכולנו מנהלים את השיח ודנים חיי אחר, אבל האחר לא חלק מהשיח והוא לא יכול לדון את עצמו.
אני נמצאת כל כך הרבה בצד ה"חי" של משוואת "חיים-מוות" ולפעמים אני תוהה אם זה באמת לא מרגיש לי מובן מאליו. זאת הייתה יכולה להיות אני שהולכת לישון ולא קמה ומה שקורה בדרך לחוסר ההתעוררות לא משנה. ללכת לישון ולא לקום, ללכת לישון – ולא לקום. זה יכול לקרות.
ולאט לאט המעבדה התרוקנה וקור גופו פחת והאקשן נעלם. סיימנו את הניסויים והראש כבר במקום אחר, עוד מעט יכבו את האורות ילסקו את הפגרים ויחטאו את כלי הניתוח. השמש תרד על הדסה ותזרח עליה שוב. מי יודע על כמה חיים תפסח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה