What a difference a year makes
לפני שנה בתקופה זו, ירושלים הייתה העיר שבתקופה הרפרקטורית שבין תקופות של פיגועים ואני בתקופה הרפרקטורית שבין סימסטרים. שנה לאחר מכן, ירושלים יצאה מהתקופה הרפרקטורית, ואני, שוב, בתקופה הרפרקטורית שבין סימסטרים.
התקופה הרפרקטורית אינה מוגדרת כתקופה היסטורית או כתקופה בתולדות האמנות; למרבה ההפתעה אף טרם השתמשו במושג כדי לתאר את תקופת ההתאוששות שלאחר מרתון, אם כי אני סבורה שאין מושג מתאים מזה. התקופה הרפרקטורית מתארת, דווקא את התקופה שבה תא עצב (כמו אלה שבמוח) מתאושש מפעולתו, ומתכונן לפעולה הבאה. בתקופה זו התא שובת, ולא יעזור כמה ינסו לגרות אותו לפעול, הוא לא יענה לתחנונים וישאר בבטלנותו. תאי העצב הם כנראה התאים הסטייליסטים ביותר מבין תאי הגוף, פרימדונות של ממש, ולפעמים נדמה שהגוף כולו נועד לשרת את צרכיהם. לא פלא אם כן שדווקא תאים אלה יכולים להכריז על תקופת חופש מוחלטת, בשונה מהסטודנטים שמגיעים מספר ימים לאחר המבחן האחרון עם לשון משתרבבת מחוץ לפה וזנב בין הרגליים לשיעור הראשון של הסימסטר הבא. חסרי המזל מביניהם גם ממשיכים להתייצב למבחנים הנופלים על חגים או ימי שישי, כיוון שתקופת מבחנים, כמו רקמת חיבור, מוגדרת כ"not otherwise specified"; דהיינו כל יום שאינו מוגדר באופן מובהק כשבת או שבתון הוא יום פוטנציאלי למבחן.
גם התקופה הרפרקטורית, תקופת השבתון, נחלקת לשניים: בחלקה הראשון לא תעזור עצמת הגירוי, שום דבר לא יעורר את האובייקט לפעולה. בחלקה השני לעומת זאת, עצמת גירוי גדולה במיוחד תצליח לעורר את תא העצב (או הסטודנט) משנתו העמוקה. לאחר תקופת המבחנים הכרזתי גם אני על תקופה רפרקטורית משל עצמי, אולם המחוייבויות האחרות ובראשן מבחנים ובחנים שנדמה שאין להם סוף, העירו אותי ממנה בעל כורחי והובילו אותי, מהדסת הלומת שינה, בחזרה לאוניברסיטה.
אני תוהה מיהם "תאי העצב" של החברה, מיהם אלה היכולים להכריז על חופש מוחלט ולא להענות לשום גירוי המעודד לפעולה. לפעמים נדמה לי שחופש אמיתי איננו קיים. לא רק משום תכונתו הבסיסית של האדם להענות לתחינותיהם של האחרים, אלה משום שחופש מוחלט מעצם הגדרתו מחייב התנתקות של האדם ממחשבותיו שלו, יכולת אשר קיומה במציאות מוטל בספק. הרי גם שנת הלילה אינה תקופה רפרקטורית שכזו, חלומותינו לעיתים אינם נותנים לנו מנוח ותלאות היום ממשיכות להתבטא גם בטיולינו בממלכת הלילה.
לפעמים נדמה לי שאילו היה עולה בידיי לסגל לעצמי תקופה רפרקטורית שכזו, היה ביכולתי לחזור במלוא המרץ לפעולותיי משתיגמר, ללמוד טוב יותר, לרוץ מהר יותר וחשוב מכך להשליט סדר במחשבותיי ואולי אף לסגל קו חשיבה תקין ולינארי. ואולי בזה, מוטב תא העצב מן האוכלוסיה, ביכולתו שאין שנייה לה לשבות בהתרסה מכל פעולה ולעמוד זקוף מעל התאים כולם שאינם פוסקים ממלאכתם לרגע.
