"Because this can’t be the day that I was broken up by a post-it. This has to be the day that something else happened".
(Sex and The City, "The post-it always sticks twice")
זה לא היה יכול להיות היום שבו ביליתי חסרת אונים בעיריית ירושלים, וכשהגעתי הביתה חטפתי מכה בראש שהייתה עד כדי כך חזקה שצמחה לי בלוטה. זה חייב להיות היום שבו דבר אחר קרה, משהו שינסוך בי אופטימיות שיומיים בתורים לרב-קו עם קינוח של בירוקרטיה עירונית רוקנו.
אוויר הפסגות הירושלמי מכניס אותי מדי פעם להיפר-ונטילציה. אני יודעת שמרחב ונוף אמורים להביא מרפא ללב כואב, אבל לפעמים במקום חצי הכוס המלאה רואים רק את הצל שעושים ההרים המסתירים את האופק. כשזה קורה אני נוסעת לתל אביב, שם בין האופניים, השבילים, השמיים האפורים מהפיח והזכרונות מהתיכון, אני מוצאת את מקומי.
מצאתי הפעם דרך חדשה להגיע: לקחתי את קו 100 שלא עובר בתחנה המרכזית ועליו חוץ ממני היו שלושה נוסעים, וממנו את שאטל הנתיב המהיר (ביחד עם עוד חמישה בהם שתי תינוקות). זאת הייתה דרך יעילה (בהשוואה לרכבת) ואופטימיות זהירה החלה לנצנץ. אני חושבת שאם מישהו יצר דרך נוחה שכזאת להגיע לתל אביב מירושלים אולי ביום מן הימים תהיה מדרכה בדרך לבית חולים הדסה עין כרם, שתשים קץ למחדל התעבורתי (והבריאותי, והבטיחותי) שמתרחש שם.
שני אתרי עלייה לרגל ממוקמים על רחוב קינג ג'ורג'. הראשון מהם הוא מכון הקעקועים והפירסינג "קיפוד", שם נמצא ויטלי שתפקידו להתעסק בעגילים, והשני הוא הגלידה הטובה בעולם, גלידת פרוטי.
סבתא שלי אומרת שאני נוסעת לניו-יורק בשביל הגלידה. היא טועה, נכון שטייסטי דלייט היא גלידה מצויינת, אבל כשאני מתגעגעת לניו יורק אני מתגעגעת לעוד דברים חוץ מהגלידה. מעבר לכך, בפעם האחרונה שלי שם (לפני שנתיים) כשהשוויתי את טייסטי דלייט המיתולוגית לפרוטי המקומית, נאלצתי להודות שהשנייה טעימה יותר.
הפעם הראשונה שלי בפרוטי הייתה בערב שבו ראיתי את ההצגה הנהדרת "חברות הכי טובות" של תיאטרון הקאמרי, לפי המחזה של ענת גוב ובכיכובה של קרן מור. אחותי ואני ניצלנו נקודות של ישרכרט למנוי בקאמרי וזאת הייתה יריית הפתיחה למסורת. מעבר לצחוק, שמעטים הצחוקים שמשתווים לו, אני זוכרת את קשת הרגשות שעלו בי באותו הערב. המושג של חברות היה פחות בשל אצלי באותם ימי תיכון, טרם הפיכתי לאדם עצמאי וטרם ההבנה שהגב הרגשי אותו מעניקים חברים, אותם בניגוד לבני משפחה אני בוחרת, הוא אחד משלושת הדברים עליהם עומד עולמי (ואולי בגלל זה הוא לא כל כך יציב). אולי זהו גם השם הסמלי אותו בחרה גוב לתוצר החברות ההיא שחידד אצלי את התחושה שרעות מעל הכל.
זה היה הערב בו אכלתי פרוטי לראשונה ופיתחתי את האופן שבו אני אוהבת את הגלידה שלי. מאז אני תמיד לוקחת שלוש מפיות נייר, מקפלת אותם לשליש לרוחב, קיץ וחורף. לאורך התיכון ביקרתי שם מדי שישי בדרך מהלימודים וכאשר הפקקים במרכז תל אביב הפכו בלתי נסבלים עברנו לסניף בנמל. ים וגלידה אף פעם לא הולכים אצלי ביחד (כי גלידה דורשת דשא, ספסל, ורעש של עיר) אבל עם פרוטי זה הסתדר. מידי שישי, שבוע אחרי שבוע, שלוש שנים כמעט, אותו מוכר, אותו טעם קבוע, וטעם אחד מתחלף.
והיום כשעמדתי בתור יצא מהחדר הפנימי המוכר שהכיר אותי אז מהנמל. חמש שנים עברו מהפעם האחרונה שנפגשנו אך הוא זיהה אותי מייד וחייך "אל תעלמי הפעם" אמר לי, וחייכתי לעצמי בידיעה שאם לא דברים אחרים, אז לפחות הגלידה הטובה בעולם במרחק שעתיים וחצי מביתי.
