"Be careful with what you wish for"
כשעברתי לירושלים לפני שנתיים שנאתי אותה מאוד, ומאחר שהמעבר להרי החושך התרחש אחרי שנים של נסיעות יומיות ברכבת, הליכות ממושכות ותיקים כבדים, רציתי חיים "קלים". תיארתי לעצמי שהדבר החשוב ביותר הוא לגור קרוב לאוניברסיטה ושכל השאר יסתדר בעצמו. לא ברור מה עבר לי בראש כאשר בניתי את סדר העדיפויות הלקוי הזה, שכן אחת הסיבות לפסילת חיפה הייתה העדר אצטדיון ריצה בסמוך לקמפוס הרלוונטי, ועל באר שבע לא חשבתי כי אין שם עליות. שנתיים גרתי בקריית יובל "סמוך" לאוניברסיטה אבל הייתי רחוקה מכל הדברים החשובים.
גן סאקר למשל. רק לפני יומיים הראו לי שהוא באמת קיים, ואני לא מבינה איך פספסתי את הסנטרל פארק במשך שנתיים. באחד הטורים הראשונים כתבתי שאין כאן איפה לרכוב על אופניים, ושלעיר אין מה לחלום על טריאתלון עד שלא יהיה כאן קריטריום תקין. עוד ניסיתי לשכנע את ראש מחלקת הספורט בעירייה לאפשר לרכוב על אופניים מסביב לאצטדיון בגבעת רם, אך העיר העקשנית הזאת הפנתה לי את הגב. לפני יומיים גיליתי שהשבילים בגן סאקר סלולים מחדש, מה שמאשר רכיבת קריטריום טובה (לדעתי איכות השבילים שם כעת טובה יותר מאשר בגבעת המופעים). מי רוצה להרים את הכפפה ולהצטרף אלי בבקרים?
גם קפה הוא עניין חשוב למי שעבדה שנים בבתי קפה; בקריית יובל אין קפה "לפי הספר" ולפעמים גם כיף להתפלצן על איכות ההקצפה, הטמפרטורה, והכוס המתאימה. מותר לחלום קצת על תל אביב, לא?
למרות המעבר קילומטרים אחדים רחוקה לא ויתרתי על הסירוב העקרוני שלי לאוטובוסים ופתרתי אותו בדרך פתלתלה. יתהפך העולם אבל להדסה חייבים להגיע ברכב כלשהו, כיוון שמדרכה או שביל לכלי שאיננו ממונע לא קיים, ואילו הכביש מפותל, מסוכן, וחסר שוליים. נסיונות להגיע דרך מושב אורה הבהירו לי שאין איך לעקוף את העניין הזה, שכן ההליכה בשטח לבד לא מרגישה לי בטוחה ומאריכה את הדרך בקילומטרים משמעותיים. מצד שני, להעלות אופניים רגילים על אוטובוס עירוני אסור. הפתרון היחיד שנראה אפשרי היה אופניים מתקפלים, אך הייתי סקפטית שכן כל הרוכבים האורבניים שאני מכירה גרים בתל אביב והרי מי שעבורו שדרות רוטשילד הן עלייה לא יכול לחוות דעה שתהיה רלוונטית להרי החושך. הייתי סקפטית, אבל עם דרבון קטנטן של חברה טובה החלטתי ללכת על זה ומאז פחות או יותר לא הפסקתי לרכוב, אבל על כך בהמשך.
שנתיים עברו עלי בירושלים, כמעט שנתיים מלאות מאז התחלתי לכתוב את הטור הזה בעיתון גבעת רם (שאין לדעת מה יעלה בגורלו). השם לטור ניתן על ידי אחותי הגדולה בתור בדיחה על חשבוני שהרי אינני משתייכת (גם אם מאוד מנסים) לאף סצינה. ביני ובין עצמי אני תוהה מה השתנה ומה נשאר אותו הדבר. באוטובוסים מעבר לתחנה האחת המחייבת אינני נוסעת, לשוק לא הולכת, כשאומרים לי "כיכר החתולות" אני חושבת על המבורגרייה בתל אביב ורחוב יפו מבחינתי זה רק ההמשך של שדרות ירושלים. אני לא מכירה את ירושלים ולא מתיימרת. מצד שני, אילו מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שבסוף אחליט לעבור למקום (טיפה'לה יותר) מרכזי על מנת להיות קרובה "לדברים החשובים" הייתי אומרת שהוא חי ביוטיוב. הוא כנראה היה מתכוון למרכז העיר, לפאבים, לבתי הקולנוע. בסוף מה שהביא אותי לכאן היה דווקא גן סאקר. שני וחמישי בבוקר, הבטיחו לי, רצים.
יפה לך. כפי שאני אומרת באינטרוולים לא קבועים - יש תקווה לעתיד
השבמחקלעתיד טוב יותר, יש לציין.
השבמחקהיום הייתי שוב על הרולר סקייטס, אחרי זמן מה, אולי יותר משעה, ניסיתי ללחוץ על עצמי לסיים כי היום עוד ארוך ויש לעשות הרבה דברים, אבל היה לי נורא כיף. פתאום חשבתי לעצמי שהמציאות היום לגמרי אחרת מזו שהייתה בשנתיים האחרונות.