כשהייתי ילדה אמא שלי לימדה אותי להגיד גם דברים טובים. היא ציינה בפני שבדרך כלל אנחנו נוטים להביע ביקורת ולציין את הדברים אותם יש לשנות אך לא נוהגים להביע באופן ספונטי הערכה כלפי אלה הראויים לה. בתור ילדה הרבה לפני תנועת הנוער שהנחילה את "נקודות לשימור ושיפור" אשר המשיכו גם בצבא, ניסיתי לאמץ לעצמי כמנהג להביע רגשות חיוביים כלפי אנשים שסביבי. כך מצאתי את עצמי בכיתה ג' ניגשת למחנכת שלי, אומרת לה שהיא מחנכת טובה, ומתנצלת על כך שבתחילת השנה חשבתי שהיא מרושעת. אך כמו כולם גם אני התבגרתי וחלק מהכנות התמוססה, באופן טבעי, ואני מוצאת את עצמי אומרת פחות את מה שעובר לי בראש וחושבת יותר על מה אחרים יחשבו על מה שאומר.
לאורך השנים יש לי מזל להיות מוקפת באנשים טובים שאני אוהבת, חלקם יוצא מגדרו על מנת לעזור לי כאשר אני זקוקה לכך. מאותם אנשים המקיפים אותי במעגל הראשוני אינני חוסכת את מחשבותיי, תודתי והערכתי. אולם בניגוד לאלה אתם יש לי קשר הדוק קיימים אנשים רבים "עוברי אורח" בחיי אשר השפעתם עלי גם היא משמעותית.
אם נשקיע רגע ונחשוב על מספר האינטראקציות הבין-אישיות שיש לנו במשך שבוע נבין שמעבר למעגל החברתי-משפחתי הקרוב אנחנו בקשר עם אנשים רבים מאוד, ובאופן מפתיע דווקא אנשים אשר אינם נמנים על הקרובים לנו ביותר בעלי השפעה מכרעת על חלק מהבחירות שלנו, החינוך והלך המחשבה. האינטראקציה עם עוברי האורח נראית לנו במבט ראשוני כאינטראקציה חסרת חשיבות. מתרגל בקורס, מרצה אורח, המוכר במכולת או הבחורה ברחוב שהשמלה שלה הייתה כל כך יפה שגרמה לי להתיישב מהר ליד מכונת התפירה, כל האינטראקציות האלה קצרות באורכן וחסרות את מה שהיינו מגדירים כמאפיינים של אינטראקציה חשובה כגון שיחה בעלת תוכן או עזרה קונקרטית בפתירה של קונפליקט. עם זאת, כאשר אני מסתכלת אחורה ומהרהרת בבחירות שעשיתי, לצד השיחות האינסופיות עם האנשים הקרובים לי באשר לסוגייה שעל הפרק, אני מבינה כי לעוברי האורח השפעה משמעותית על הדרך שבה אני בוחרת ועל הדברים אותם אני עושה. מסתבר, שחלק מהאנשים אשר להם השפעה משמעותית על היום-יום שלנו, הם כאלה איתם אנחנו מחליפים מילים ספורות אם בכלל.
לאחרונה נתקלתי בסוגייה כזאת. אחד מאותם עוברי אורח בחיי הצליח, מבלי להתכוון או להיות מודע לכך, לעזור לי להתגבר על קושי שהתמודדתי אתו תקופה ארוכה. ההקלה שאני חשה גדולה אך ביחד אתה מקננת בי תחושת זייפנות על כך שאינני ניגשת ומודה לו על שעשה עבורי. זו אינה הבושה המניאה אותי מלהודות לו, אלא שלפתע נראה לי מגוחך לגשת אל אדם המכיר אותי היכרות שטחית בלבד ולהודות לו, באופן שלכאורה מניח בפניו פיסה של מציאות תלושה אותה אינו מכיר כלל. מעציבה אותי לא רק העובדה שאדם שעשה מעשה טוב לא ידע מכך, אלא המציאות שיצרתי סביבי: אני חושבת יותר מדי על מה יחשוב על המילים שלי ודואגת מכך שלא יבינן, במקום להסתכל על הדברים כפשוטם כפי שעשיתי בצעירותי ופשוט להגיד את העולה על רוחי, על אחת כמה וכמה כיוון שמדובר במילים טובות ולא בביקורת.
בעודי מתייסרת ומתלבטת מתחוור לי האבסורד שבסיטואציה: אני מתקשה לעשות את הצעד כדי להגיד תודה, בעוד שהבעת ביקורת הפכה לעניין פשוט ושגרתי; התהפכה הקערה על פיה ונדמה שהפכתי בדיוק למי שאימי ניסתה למנוע ממני להפוך לו. אני תוהה לאן נעלמה הכנות שניסתה ללמד אותי בצעירותי, ותוהה האם מאז שהלכה לאיבוד הספיקה כבר להתרחק מאוד, או שעדיין יש סיכוי אשר אוכל למצאה.
