יום חמישי, 20 בינואר 2011

דברים שרציתי לאמר


            כשהייתי ילדה אמא שלי לימדה אותי להגיד גם דברים טובים. היא ציינה בפני שבדרך כלל אנחנו נוטים להביע ביקורת ולציין את הדברים אותם יש לשנות אך לא נוהגים להביע באופן ספונטי הערכה כלפי אלה הראויים לה. בתור ילדה הרבה לפני תנועת הנוער שהנחילה את "נקודות לשימור ושיפור" אשר המשיכו גם בצבא, ניסיתי לאמץ לעצמי כמנהג להביע רגשות חיוביים כלפי אנשים שסביבי. כך מצאתי את עצמי בכיתה ג' ניגשת למחנכת שלי, אומרת לה שהיא מחנכת טובה, ומתנצלת על כך שבתחילת השנה חשבתי שהיא מרושעת. אך כמו כולם גם אני התבגרתי וחלק מהכנות התמוססה, באופן טבעי, ואני מוצאת את עצמי אומרת פחות את מה שעובר לי בראש וחושבת יותר על מה אחרים יחשבו על מה שאומר.
            לאורך השנים יש לי מזל להיות מוקפת באנשים טובים שאני אוהבת, חלקם יוצא מגדרו על מנת לעזור לי כאשר אני זקוקה לכך. מאותם אנשים המקיפים אותי במעגל הראשוני אינני חוסכת את מחשבותיי, תודתי והערכתי. אולם בניגוד לאלה אתם יש לי קשר הדוק קיימים אנשים רבים "עוברי אורח" בחיי אשר השפעתם עלי גם היא משמעותית.
            אם נשקיע רגע ונחשוב על מספר האינטראקציות הבין-אישיות שיש לנו במשך שבוע נבין שמעבר למעגל החברתי-משפחתי הקרוב אנחנו בקשר עם אנשים רבים מאוד, ובאופן מפתיע דווקא אנשים אשר אינם נמנים על הקרובים לנו ביותר בעלי השפעה מכרעת על חלק מהבחירות שלנו, החינוך והלך המחשבה. האינטראקציה עם עוברי האורח נראית לנו במבט ראשוני כאינטראקציה חסרת חשיבות. מתרגל בקורס, מרצה אורח, המוכר במכולת או הבחורה ברחוב שהשמלה שלה הייתה כל כך יפה שגרמה לי להתיישב מהר ליד מכונת התפירה, כל האינטראקציות האלה קצרות באורכן וחסרות את מה שהיינו מגדירים כמאפיינים של אינטראקציה חשובה כגון שיחה בעלת תוכן או עזרה קונקרטית בפתירה של קונפליקט. עם זאת, כאשר אני מסתכלת אחורה ומהרהרת בבחירות שעשיתי, לצד השיחות האינסופיות עם האנשים הקרובים לי באשר לסוגייה שעל הפרק, אני מבינה כי לעוברי האורח השפעה משמעותית על הדרך שבה אני בוחרת ועל הדברים אותם אני עושה. מסתבר, שחלק מהאנשים אשר להם השפעה משמעותית על היום-יום שלנו, הם כאלה איתם אנחנו מחליפים מילים ספורות אם בכלל.
            לאחרונה נתקלתי בסוגייה כזאת. אחד מאותם עוברי אורח בחיי הצליח, מבלי להתכוון או להיות מודע לכך, לעזור לי להתגבר על קושי שהתמודדתי אתו תקופה ארוכה. ההקלה שאני חשה גדולה אך ביחד אתה מקננת בי תחושת זייפנות על כך שאינני ניגשת ומודה לו על שעשה עבורי. זו אינה הבושה המניאה אותי מלהודות לו, אלא שלפתע נראה לי מגוחך לגשת אל אדם המכיר אותי היכרות שטחית בלבד ולהודות לו, באופן שלכאורה מניח בפניו פיסה של מציאות תלושה אותה אינו מכיר כלל. מעציבה אותי לא רק העובדה שאדם שעשה מעשה טוב לא ידע מכך, אלא המציאות שיצרתי סביבי: אני חושבת יותר מדי על מה יחשוב על המילים שלי ודואגת מכך שלא יבינן, במקום להסתכל על הדברים כפשוטם כפי שעשיתי בצעירותי ופשוט להגיד את העולה על רוחי, על אחת כמה וכמה כיוון שמדובר במילים טובות ולא בביקורת.
            בעודי מתייסרת ומתלבטת מתחוור לי האבסורד שבסיטואציה: אני מתקשה לעשות את הצעד כדי להגיד תודה, בעוד שהבעת ביקורת הפכה לעניין פשוט ושגרתי; התהפכה הקערה על פיה ונדמה שהפכתי בדיוק למי שאימי ניסתה למנוע ממני להפוך לו. אני תוהה לאן נעלמה הכנות שניסתה ללמד אותי בצעירותי, ותוהה האם מאז שהלכה לאיבוד הספיקה כבר להתרחק מאוד, או שעדיין יש סיכוי אשר אוכל למצאה.

יום שני, 10 בינואר 2011

מטרות ושברן



            נדמה שחלק מבני האדם מונעים על ידי מטרה.  החלק האחר – על ידי מה מונע? אינרציה? סיבוב כדור הארץ והעובדה שהשמש זורחת מדי בוקר? אושר פנימי? אינני יודעת. נדמה שהדרך שלנו רצופה במטרות וביעדים, חלקינו רואים רק את נקודת הסיום באופק וחלקינו מתענגים על הדרך שזומנה לנו. בכל סבך המטרות, היעדים, הדרכים והמניעים המרכיבים כולם את היום-יום שלנו, המטרות הספורטיביות הינן רק "הקטנת השקף" דהיינו מציאות קטנה בתוך מציאות גדולה, המאפשרת לנו לדון ולהתלבט ברבדים העמוקים של החיים באמצעות השלכה על אירוע לכאורה קטן וחסר חשיבות.
            במשך 6 שנות ריצה וטריאתלון השלמתי שלוש תחרויות שהוגדרו כ"תחרות מטרה". ההגדרה של תחרות כזאת משתנה מאחד לשני ונדמה לי שעבורי תחרות מטרה היא כזאת שלאחריה נדרשת התאוששות משמעותית. כגודל ההתאוששות כך התמורה. הדרך להגשמת המטרה מהווה את המטרה עצמה שכן דרכה אנחנו לומדים על עצמינו ומתמודדים עם עצמינו, ועם קשיים של ראש וגוף המזמנים לנו החיים. נדמה שהדרך למטרה מאפשרת לנו למקד את הקשיים והרגשות במסלול אחד וכך לפתור אותם בצורה ממוקדת.
            אפשר לרוץ ללא מטרה ובטח שאפשר לוותר על מטרה "גדולה", אך למרות כל האמירות שהריצה היא המטרה האמיתית ושמחיר ההתאוששות כבד מדי, ושאין לי זמן ושאני רוצה לעבוד על מהירות – בכל זאת החלטתי על מרתון נוסף. במשך תקופה התלבטתי, נדמה היה לי שאני זקוקה לרוח חדשה במפרשים, אך ניסיתי להימנע במודע מבחירה במרתון, שכן זהו עבורי הפתרון הקל. האימונים למרתון ברורים ובלתי מתפשרים, הם והמרתון עצמו דורשים ממני ריכוז, מיקוד, התמודדות עם לחצים ועם אינספור קולות המרפים את ידיי (ורגליי). לכאורה, אני יכולה לשאול את עצמי "מדוע לך להעמיד את עצמך בסיטואציה כואבת וקשה במיוחד?" אבל הרי שהמציאות מחייבת אותי להתמודד עם הדברים האלה במילא, ולכן קל הרבה יותר להשתמש במרתון כ"הקטנת השקף" ובאמצעותו להתמודד, במסגרת "סטרילית" ומנותקת מ"היום יום" עם קשיים אלה.
            האימונים למרתון הם סיפור כתוב היטב השומר על אחדות העלילה, הזמן והמקום. לקראת סוף הסיפור מגיע רגע השיא וכולם, כולל הגיבור, רוצים לדעת מה יתרחש. המרתון השלישי שונה מהמרתון הראשון שכן העלילה כבר משופצרת והגיבור למוד כאבים ולקחים, אולם גם הפעם, כמו בכל פעם, אין לדעת מה יהיה ב"סוף".
            המרתון אינו צפוי והסוף אינו ידוע. התכנון לנקודת שיא המתרחשת איפשהו בעוד כעשרה חודשים הוא אבסורדי. נכון שכולנו חיים את חיינו בהנחה שהשמש תזרח גם מחר בבוקר אולם כל כך הרבה משתנה במהלך של שבוע, על אחת כמה וכמה לאורך תקופה של שנה. במסגרת ההרגעה העצמית וההתכוננות לדרך אני משחזרת את הפעמים הקודמות שצעדתי באותו המסלול. כמה צעירה וחסרת נסיון הייתי, ממש כמעט כמו שאני עכשיו. התפאורה של כל אחת מהדרכים הייתה שונה: תפאורה של תיכון ובגרויות, צבא מדים ומפקדים, שחרור מיוחל ועבודה זמנית. אבל הדרך נותרה אותה דרך: מאתגרת, מפחידה אך בעיקר קסומה. מצעד בתוך יער אפל, אורות הדרך נדלקים אחד אחד כשאני עוברת לידם, עד שבסוף הדרך במבט לאחור נשאר שובל של מנורות המציינות את הדרך אותה עברתי.
            עם כל תעתועי המרתון המבנה נותר שמור, כללי המשחק ברורים. אני משתמשת בו כעת דווקא בתור נקודת אחיזה במציאות חמקמקה ומתעתעת, אומרת לעצמי שמול כל הלא-נודע המרתון הוא הממשי והמוחלט: היום ארוץ, מחר ארוץ, וכך באמסטרדם בעוד שנה.

יום שני, 3 בינואר 2011

נקמת היורמים



בגיל צעיר למדתי שכל אחד מאיתנו לומד דברים בדרך אחרת, ולכן מורה טוב הוא כזה שיודע להסביר לכל תלמיד בדרכו שלו. השבוע שמעתי ממרצה משפט שלא חשבתי שאשמע באוניברסיטה, בטח לא בקמפוס עין כרם, בלימודי רפואה: "אם יש משהו שלא ברור, תגידו לי מספיק מוקדם, כדי שאוכל להערך לזה. אולי להסביר בדרך אחרת, אולי להשתמש בעזרים". המרצה הזאת יוצאת דופן. לא רק כי אכפת לה שנבין (להבדיל מ – היא רוצה ללמד) אלא יוצאת דופן גם באישיות, במראה, בלבוש, באינטונציה, בתסרוקת, בשם. לפני מספר שיעורים שאלתי את זה שישב לידי, האם נראה לו שהיא השתלבה בחברת הילדים בצעירותה. "בואי נראה, היא פרופסור. אני חושב שלא". השונות שלה גרמה לי לתהות האם פופולריות היא אכן עניין סובייקטיבי כפי שניסו לגרום לי להאמין לאורך ההתבגרות, או שמא מקובלות, שייכות, פופולריות ונורמליות הם מושגים מוחלטים.
אני שמה לב כיצד, כמו בחברה שלנו, גם המרצים נחלקים לאלה האהובים על הסטודנטים ואלה שלא. זה עושה לי קצת עצוב, לצפות מהצד במרצים שנראים כל כך "שונים" כבני אדם מסביבתם, ולדעת שלא משנה כמה טוב לבו של אדם, ה"שונים" ישארו כאלה גם בעתיד. "העולם לא אוהב ייחוד, העולם אוהב נורמליות" משפט מפתח מהיפה והחנון, אי אפשר שלא להתעצב על נכונות המשפט הזה, התקף גם כאשר מגיעים לחברה חנונית מיסודה. גם בגבעת רם וגם בעין כרם יש חנונים, יותר ופחות; גם בגבעת רם וגם בעין כרם יש כאלה פופולרים, ויש כאלה שממש לא. כשהייתי קטנה אמרו לי שמושגים חברתיים התקפים לבית הספר היסודי הולכים ונכחדים עם ההתבגרות. שנוצרות חבורות, ככה שכבר אין תמימות דעים ביחס אל פרט בודד. הדבר נכון בחלקו, שכן רובינו משתייכים לחבורה כזו או אחרת, מה שמדגיש ומקצין את הניכור בינינו. אולם, למרות החבורות, יש אנשים שיהיו מקובלים ויש כאלה שלעד יקבלו יחס של מוזרים.
כחברה אנחנו עושים מעט מאוד על מנת להכיר את הפרטים הסובבים אותנו, הדבר נכון גם כאשר מפרקים את המבט הכוללני על "חברה" ומסתכלים על כל אחד מאיתנו בנפרד. אנחנו נוטים לשקוע בבועה שלנו ולהעניק מעט מאוד יחס ועניין לאלה שמסביבינו. אכפת לנו בעיקר מהאושר של עצמינו ופחות מהאושר של ההוא היושב כמה מושבים לידינו, וכי איך נוכל להעניק יחס למאות הלומדים אתנו במסלול?
חברים שאלו אותי למה כל כך אכפת לי אם מרצה אחד או אחר השתלב בחברה כילד. התשובה היחידה שאני יכולה לתת היא, שאני רוצה לדעת שהם מאושרים, שאנשים טובים, ובלי קשר למידת התאמנתם למוסכמות חברתיות שונות, מקבלים את הטוב המגיע להם.
אושר הוא מושג חמקמק אשר מרבים לבלבל עם סיפוק או שליטה. כל אחד רשאי לבחור לחיות כפי שהוא רוצה ובלי קשר למידת התאמתו לסובבים אותו, אבל לא משנה הדרך בה נבחר ללכת, כל עוד איננו פוגעים באף אחד אחר, מגיע לנו להיות מאושרים.