נדמה שחלק מבני האדם מונעים על ידי מטרה. החלק האחר – על ידי מה מונע? אינרציה? סיבוב כדור הארץ והעובדה שהשמש זורחת מדי בוקר? אושר פנימי? אינני יודעת. נדמה שהדרך שלנו רצופה במטרות וביעדים, חלקינו רואים רק את נקודת הסיום באופק וחלקינו מתענגים על הדרך שזומנה לנו. בכל סבך המטרות, היעדים, הדרכים והמניעים המרכיבים כולם את היום-יום שלנו, המטרות הספורטיביות הינן רק "הקטנת השקף" דהיינו מציאות קטנה בתוך מציאות גדולה, המאפשרת לנו לדון ולהתלבט ברבדים העמוקים של החיים באמצעות השלכה על אירוע לכאורה קטן וחסר חשיבות.
במשך 6 שנות ריצה וטריאתלון השלמתי שלוש תחרויות שהוגדרו כ"תחרות מטרה". ההגדרה של תחרות כזאת משתנה מאחד לשני ונדמה לי שעבורי תחרות מטרה היא כזאת שלאחריה נדרשת התאוששות משמעותית. כגודל ההתאוששות כך התמורה. הדרך להגשמת המטרה מהווה את המטרה עצמה שכן דרכה אנחנו לומדים על עצמינו ומתמודדים עם עצמינו, ועם קשיים של ראש וגוף המזמנים לנו החיים. נדמה שהדרך למטרה מאפשרת לנו למקד את הקשיים והרגשות במסלול אחד וכך לפתור אותם בצורה ממוקדת.
אפשר לרוץ ללא מטרה ובטח שאפשר לוותר על מטרה "גדולה", אך למרות כל האמירות שהריצה היא המטרה האמיתית ושמחיר ההתאוששות כבד מדי, ושאין לי זמן ושאני רוצה לעבוד על מהירות – בכל זאת החלטתי על מרתון נוסף. במשך תקופה התלבטתי, נדמה היה לי שאני זקוקה לרוח חדשה במפרשים, אך ניסיתי להימנע במודע מבחירה במרתון, שכן זהו עבורי הפתרון הקל. האימונים למרתון ברורים ובלתי מתפשרים, הם והמרתון עצמו דורשים ממני ריכוז, מיקוד, התמודדות עם לחצים ועם אינספור קולות המרפים את ידיי (ורגליי). לכאורה, אני יכולה לשאול את עצמי "מדוע לך להעמיד את עצמך בסיטואציה כואבת וקשה במיוחד?" אבל הרי שהמציאות מחייבת אותי להתמודד עם הדברים האלה במילא, ולכן קל הרבה יותר להשתמש במרתון כ"הקטנת השקף" ובאמצעותו להתמודד, במסגרת "סטרילית" ומנותקת מ"היום יום" עם קשיים אלה.
האימונים למרתון הם סיפור כתוב היטב השומר על אחדות העלילה, הזמן והמקום. לקראת סוף הסיפור מגיע רגע השיא וכולם, כולל הגיבור, רוצים לדעת מה יתרחש. המרתון השלישי שונה מהמרתון הראשון שכן העלילה כבר משופצרת והגיבור למוד כאבים ולקחים, אולם גם הפעם, כמו בכל פעם, אין לדעת מה יהיה ב"סוף".
המרתון אינו צפוי והסוף אינו ידוע. התכנון לנקודת שיא המתרחשת איפשהו בעוד כעשרה חודשים הוא אבסורדי. נכון שכולנו חיים את חיינו בהנחה שהשמש תזרח גם מחר בבוקר אולם כל כך הרבה משתנה במהלך של שבוע, על אחת כמה וכמה לאורך תקופה של שנה. במסגרת ההרגעה העצמית וההתכוננות לדרך אני משחזרת את הפעמים הקודמות שצעדתי באותו המסלול. כמה צעירה וחסרת נסיון הייתי, ממש כמעט כמו שאני עכשיו. התפאורה של כל אחת מהדרכים הייתה שונה: תפאורה של תיכון ובגרויות, צבא מדים ומפקדים, שחרור מיוחל ועבודה זמנית. אבל הדרך נותרה אותה דרך: מאתגרת, מפחידה אך בעיקר קסומה. מצעד בתוך יער אפל, אורות הדרך נדלקים אחד אחד כשאני עוברת לידם, עד שבסוף הדרך במבט לאחור נשאר שובל של מנורות המציינות את הדרך אותה עברתי.
עם כל תעתועי המרתון המבנה נותר שמור, כללי המשחק ברורים. אני משתמשת בו כעת דווקא בתור נקודת אחיזה במציאות חמקמקה ומתעתעת, אומרת לעצמי שמול כל הלא-נודע המרתון הוא הממשי והמוחלט: היום ארוץ, מחר ארוץ, וכך באמסטרדם בעוד שנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה