צריך סוף לסיפור אגדה

            שבועיים חלפו מאז סיימתי לקרוא את ספרו של מייקל קוקס "פשר הלילה" ואני עדיין מוטרדת. שבועיים זה הרבה זמן, אפילו בשבילי.

            אינני אדם בעל יצר נקמה מפותח. אני לא בטוחה האם העדרו נובע ממערכת מולדת של תכונות או שמדובר ביצרים מודחקים שאני נמנעת (גם במודע) לתת להם מקום. כך או כך, כפי שאמר דמבלדור להארי: "It is our choices that show what we truly are, far more than our abilities". העובדה שאני בוחרת שלא לרצות להעניש ואינני מאמינה בנקמה לצורך גביית מחיר ומפגן כוח, מאפשרת לי לחיות בשלום עם אמונותיי ורגשותיי. מכאן ברור מדוע מדוע "פשר הלילה" אינו נותן לי מנוחה. אינני טירונית כשזה נוגע לסיפורים המובאים מפיהם של נקמנים. הרי קראתי בהצלחה כלשהי את הבושם של פטריק זיסקינד והצלחתי לשמור על מושב "בצד הנכון של המוסכמות החברתיות" אולם פשר הלילה עורר בי תחושות שהיו לי זרות.

            ספרים זוהי דרך מצויינת לאפשר לקורא לייצר תיקון לעוולות אותם הוא מכיר בצורה שאינה פוגעת באף אחד. בנוסף לקורא, התיקון הוא גם עבור הסופר המתחפר מתחת לחזות הדובר. ה"קלוז'ר" והקתרזיס הניתנים לנו בספרים עשויים להקל על קשיים אותנו אנו חווים ביום-יום ללא יכולת לפתרם. מבחינה זו, פשר הלילה נותן תיקון לקורא דרך תיקון המייצר הדובר בסיפור, אולם למרות זאת לא חשתי בקתרזיס המתבקש. מדובר בסוף אשר היה שונה מבחינת מבנהו הספרותי מכל סוף אחר אותו אני מכירה. הוא היה בהגדרה סוף סגור, אשר נתן מענה לכל השאלות שעלו בסיפור, אולם למרות זאת לא עורר אצל הקורא את תחושת הפתרון שאמורה ללוות את סוף הספר. How many answers do you get in real life? שאלה גיבורת אחד הפרקים של האוס כאשר תקף אותה האנטי-גיבור האהוב על כך שבחרה להשאיר את סוף ספרהּ פתוח. האוס טען, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שיש במעשה שלה מימד הימנעותי הבוחר לא להתעמת עם השאלות הקשות שהעלתה בסיפור וכך להימנע מהמחיר אותו יש לשלם עבור הכרעה בדילמה. לעומתו טענה, וגם היא בצדק, שבחיים האמיתיים שאלות רבות נותרות ללא מענה ולכן סיום פתוח הינו בלתי נמנע.

            ניסיתי לשאול את עצמי מה מטריד אותי ב"פשר הלילה", ניסיתי להעלות שאלות אשר לא מצאתי להן תשובה בכתוב ובכך לסווג את הסוף כ"פתוח" ואותי לפתור מן המצוקה של המבנה הזר. השאלה היחידה שעלתה לי נגעה לא לשאלות הנוגעות בעלילה אלא דווקא למניפולציה שעשה מייקל קוקס, בכך שהפך אותי ליצור נקמן מן הסוג הנחות ביותר, כזה שמייחל לסוף סגור שיפתוח את העוולות שנעשו לגיבור גם במחיר של נקמה מכוערת.

            שבועיים היו לי למען עריכת חשבון נפש וגם בהקשר הזה הזמן עושה הבדל. הרגשות העזים שהתעוררו בי במשך הקריאה, הכללו התקוממות על חוסר הצדק שנעשה לגיבור וביקורת רצינית כלפי עצמי על שנתתי לחוסר הצדק לערער את היסוד האיתן של ההתנגדות לנקמה – כל אלה הולכים וקהים. מאחוריהם נותר שובל של ביטחון עצמי מעורער אך בעיקר ידיעה שחוסר צדק משווע מסמא את עינינו בקלות גדולה ממה היינו רוצים להאמין. זיכרון הסיפור והמניפולציה שנעשתה עלי כקוראת תשרת אותי בעתיד; כאשר אמשיך להיתקל בחוסר צדק ואתמלא חרון על מעשיהם השפלים של בני האדם, אזכור כי יש להבדיל בין נקמה מתוך אבדן חוסר ההבחנה בין טוב לרע ובין ענישה בכלים מקובלים אשר מידתם מתאימה למעשה הפשיעה. לשמחתי, היה זה ספר שלימד אותי את הלקח; כמה מצער שיש הלומדים זאת דרך טבעה הבלתי-סלחני של המציאות.

On a cliffhanger

אנשים אוהבים קטלוגים. מצויירים, מודפסים, מדוייקים, קולעים. הקטלוגים מאפשרים לעשות סדר, לארגן ברשימות, למספר, להדגיש. הטובים והרעים נחלקים לשני מחנות, לסיפור יש התחלה, אמצע וסוף, לכל שאלה מדעית תשובה ולכל מאורע גורם וסיבה.

לכן נוח לנו עם סיפורים המובנים בסכמה מסויימת, ונעדיף שהסופר או התסריטאי יתנו לנו סוף מהביל על מגש כסף. דמיון, חששות, פחדים ומציאות מתעתעת – את כל אלה יש לנו גם בחיים האמיתיים, למה להכניס אותם גם לעולם הדמיון של הזמן הפנוי?

בחיים אי אפשר לעשות fast forward, אי אפשר להקפיא רגע נפלא ואי אפשר לחזור לתקן דברים בהם שגינו. לכן המצאנו את מכונת הזמן, לא זו הממשית שכולנו היינו חפצים בה אלא זו הכתובה. המחזירה אותנו בין שתי כריכות לעבר בו היינו רוצים לחיות, מקפיצה אותנו בן רגע למציאות אחרת או לחלקו השני של העולם, יהא אשר יהא.

רבים הספרים שטרם נכתבו מאשר אלה שכתיבתם הושלמה, רבים הסיפורים שטרם הסתיימו מאשר אלה להם נתנו סוף, ויותר שאלות נותרות ללא תשובה מאשר אלה עליהן ענינו. כל מאמר מדעי מסתיים במחקרים אשר יש לבצע בעתיד, כל ריוויו שולח אותנו לעשרות מאמרים אחרים, וכל תעלומה מדעית אשר עליה נרצה לענות מנצה בלי מניד עפעף ונותנת עץ פורח של שאלות ריחניות שטרם נחקרו. על מה חושבים ילדים לפני שהם יודעים לדבר? ויותר מכך – באיזו שפה הם מקריינים לעצמם את המחשבה, אם אין להם מושגים להשתמש בהם? מה רואה עיוור? מה שומע חרש? איך מרגיש מספר כשאף אחד לא מחלק אותו? ולמה אין לנו זיכרון מהשנים הראשונות לחיינו?

אבל יותר מאשר השאלות שאנחנו יודעים לשאול, קיימות השאלות שאיננו שואלים. לפעמים המידע החסר הופך להיות כבד מדי לשאתו, ואנחנו פונים למוכר ולידוע למצוא נחמה. לשאלות הקטנות והסגורות, לסרטים המטופשים בהם הבחור והבחורה נופלים זה לזרועות זה, ולסיטקומים האמריקאים הברורים בהם הפושע נתפס והטוב שוכן בכל.

אחד הדברים הראשונים שאנחנו למדים הוא שהחיים אינם הוגנים. לא פלא שהמצאנו את האגדות, כיצד ניתן להתמודד בגיל צעיר עם חוסר הגינות כזאת? מי לא היה רוצה לקפוץ רגע לאיזה פלזנטוויל קרוב בו העצב הגדול ביותר הוא חתול שעלה על עץ כמעשה משובה ומפחד לרדת?

אולם עם ההתבגרות חוסר ההגינות עשוי לעלות על גדותיו. כבר אין אלה הטוב והרע שהתערבלו זה בזה ויצרו אפור חלק, אלא שורה שלמה של ערכים שנרמסו ואינם עומדים עוד לנגד עיננו. "היה נכון – נכון תמיד" ציווי ישן שאיננו יודעים לקיימו. אנחנו מצליחים לשכנע את עצמינו שהרשע נדרש והנקמה הכרחית, שאנחנו טובים מן האחר ועליונים עליו, שיש מחיר שעלינו לשלם ושאין טוב בלי רע. השמחה לעד מתובלת בקורטוב של עצב, עצב שלפעמים הופך להיות עננה סמיכה עד כדי כך שאיננו רואים, אפילו לא בקצה הגל, את הקשת.

קרא לכולנו אפלטון לצאת מן המערה. לעמוד על הצוק, להסתכל קדימה ולהתמודד. לפעמים נדמה לי שתשובות אנחנו מוכנים לקבל רק בסיפורים, ואילו בחיים אנחנו מעדיפים טלנובלה מתמשכת. לא הצלחתי להבין האם זוהי התשובה ממנה אנחנו מפחדים, או שמא מקנן בנו החשש, שלא נרצה לקום לחיות את הפרק הבא.

גורל ומחוייבות

"I think what I've learned as a musician is all the same assorted patchwork of knowledge that you need as an actor: you do what you need to do to find it, and at a certain point you stop asking the wrong kinds of questions, because nothing is ever Authentic, nothing is ever Inauthentic - I think there's your commitment to the moment and that's all. If you're committed to the moment, it's authentic. It doesn't matter how it's reading to anyone else. Sometimes I think we're all completely inauthentic - swimming in a sea of masked insecurity, hoping to be believed" (Amanda Palmer)

            נדמה שהמילה מחוייבות, "קומיטמנט", הפכה להיות מילת מפתח ביום-יום שלי. מחוייבות התא לגורל ההתמיינות שלו, מחוייבות של סובסטראט להשלמת מסלול מטאבולי, ומחוייבות התאים להשלמת חלוקתם ברגע שהתחילו בה. אולם לעיתים נדמה לי שמדברים יותר מדי על commitment of cells, אבל מה עם commitment to self? המחוייבות שלנו כלפי עצמינו, לא כלפי מסלול אקדמי בו בחרנו או לסובבים אותנו, אלא לאמת הפנימית שהובילה אותנו למקום בו אנחנו נמצאים, עד שמצאה את עצמה רטושה ומדממת איפשהו בגיל ההתבגרות.

            כמה קשה לנטרל את המחשבה מכל הסובב אותנו, מאלה הדורשים מאיתנו דין וחשבון על מעשינו ואורחות חיינו. לעיתים נדמה שחלק גדול מהעשייה היא הדרך, אותה הדרך במהלכה אנחנו מחפשים את הדבר לו ברצונינו להתחייב. בדרך כלל ההתחייבות היא לגורמים חיצוניים כגון מקום עבודה, פרוייקטים של אחרים (או שהגינו לבד), מחוייבויות למשפחה ולחברים. אך מעט מדי פעמים אנחנו עוצרים ושואלים איפה בדרך הזאת אנחנו מחוייבים לעצמינו ולמה שמתיישב באופן הטוב ביותר עם הרצונות האותנטיים שלנו.

אך מהי האותנטיות? הפוסט מודרניסטים קברו את המקוריות ביחד עם שאר ערכי התרבות האנושית והשאירו לנו להתבגר בהדוניזם משולח רסן. למרות זאת נדמה שבשנים האחרונות מתקיים ניסיון להשריש ניצנים מחודשים של מקוריות, אותנטיות, פשטות ודרך חיים "כפי שאלוהים התכוון לה". הניסיון לאותנטיות ולפשטות מתבטא בסגמנטים רבים של החברה, בין היתר בביסוס חקלאות אורגנית מקומית, ריצה יחפה, מחזור, קנייה של חפצים יד-2, והחזרה לפעילות במסגרת קהילתית. בדיוק כמו ההיפסטרים והוריהם הבובו-ים המגלמים את התחרות הסמויה בחזרה לפשטות, אנחנו מנסים לדלל ולדלל את החומר עד איונו. מחד נדמה שמאסנו בחומר אך מאידך בהתבוננות על התמונה בכללותה ניתן לאתר דיסוננס: אנחנו רוצים לחיות "פשוט" אבל לא לפגוע ברמת חיינו ובהספק לו אנו מכוונים, ומכאן שאת התמיכה ב"פשטות" אנחנו מסבסדים בשעות עבודה ארוכות, מסכת של יצרנים עסקנים ממותגים, שירותי בריאות מקיפים (קונוונציונליים ואלטרנטיביים) ועוד. מכאן נדמה לי שה"פשוטים" באמת הם אלה שעושים זאת מחוסר ברירה, אלה הנדחקים לשולי התרבות ואינם משחקים בה תפקיד כיוון שאין להם את הפנאי להשתתף בשיח ולרוץ במירוץ המיתוג הדל.

            אני מוצאת את עצמי שואלת כמה זה אותנטי. כמה הריצה שכבר מזמן הפכה מספורט פשוט לספורט ממותג ועסקי נותרה אותנטית? והאם מעבר לריצה יחפה יחזיר לי את הפשטות שאבדה? או שרק ידרדר אותי לפציעה בלתי נמנעת שתוביל אותי לרופאי ספורט ופזיותרפיסטים מתקדמים? הרי אין לי את הסבלנות להפחית את כמות הקילומטרים השבועית ואין לי את הזמן והכסף לישון מספיק, לצרוך מזון נקי ובלתי מעובד ולבצע את כל אותם תרגילי חיזוק שנועדו להקים לתחייה שרירים עייפים שעזרו לנו אי פעם לטפס על עצים.

ואז מגיעה אמנדה פאלמר, מציעה לזרוק את המחשבות האלה מהחלון ולהתחייב לרגע. לא משנה מה נעשה ולא משנה איך נעשה זאת, בימינו נגזרה עלינו קללת חוסר האותנטיות. זוהי אינה רק המקוריות שמתה, העידן הפוסט-מודרני כבר פאסה, זוהי קבורה-רבתי של כל האלמנטים המחברים בין הנצה, צמיחה וקטיפת הפירות, קבורה של קו הזמן המקשר בין העבר בו התחלנו בתהליך היצירה ובין העתיד שבו נקטוף את פירותיו. גם ה"קארפה דיאם" כבר מת, ומכל השאלות ש-אל לנו לשאול נותרנו עם אחת. האם אנחנו מתחייבים לעצמינו ברגע הזה? אותנטי או לא הוא הרגע בו בחרנו, ובסופו של יום עלינו להתחייב בראש ובראשונה לעצמינו.

היפסטרים

לפני מספר שבועות נתקלתי בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ודנה בתופעת ההיפסטרים שחדרה, באיחור אופייני, לתרבות הישראלית. לפני מספר ימים נתקלתי בכתבה אחרת המתייחסת לתופעת ה"בובו-ים", הם הבוהמיינים-בורגנים, אשר נאמר שצמחו מהיאפים. עבורי מהווים הבובו-ים את דור ההורים של ההיפסטרים, וביחד שתי האוכלוסיות משלימות זו את זו ומייצרות סמביוזה דינמית בה דור ההורים ניזון מהשתלבות בנעורים חסרי הדאגות המשתקפים מחיי ילדיהם, בעוד שדור הילדים, אנחנו, זוכים לעצמאות מוקדמת יותר (אף על פי שרק לכאורה) וכך הופך המשחק באודם ובעקבים של אמא ממשחק של דמיון למחק המטשטש את הגבול בין דמיון ומציאות.

            אף אחד לא מכחיש שהבובו-ים הינה שכבה צרכנית בהגדרתה, בעוד שההיפסטרים, לפחות בעיני עצמם, הם התגלמות החוסר-חומריות או אם להשתמש בשפתם "אנטי-חומר". הפשטה והשטחה של הדמות ההיפסטרית תוביל אותנו לסדרת הטלוויזיה "גוזיפ גירל" ולוונסה המגלמת בשיערה, בגדיה, תכשיטיה ונטייתה האמנותית (אך בעלת קמצוץ ממסדיות, בניגוד להוריה) את ההיפסטר המודרני מברוקלין. "ביד אחת מחזיקים את הספר "NO LOGO" וביד השנייה קפה מ Starbucks", שכן שיערה של ונסה מדוקדק עד קצוותיו במכשיר מחליק-מתלתל, את תכשיטיה ניתן לרכוש במיטב כספי המלצרות בדוכנים של האיסט-ווילג', ובגדיה נראים כאילו יצאו מבוטיק אקסקלוסיבי מהסוהו או לפחות מסניף ממוכן של אורבן-אאוטפיטרס.

            חדירת תרבות ההיפסטרים בדימוייה הוויזואליים אך גם בגישתה האמנותית לתרבות הישראלית היא כרוניקה של התפשטות ידועה מראש. לפני מספר שנים ניתן היה לחזות בעלייתם לגדולה של נעלי האולסטר ותיקי הג'נספורט, ביחד עם היצרות מפתח הקרסול של המכנסיים ועליית הגזרה בחזרה לשנות ה 80.  פתיחת הסניפים של H&M הביאה לצרכנות הישראלית את ריחה של אופנת הרחוב של הערים הגדולות ובעיקר את הנוק-אוףס למעצבים הגדולים, אחד הבולטים ביניהם הוא אלכסנדר וואנג, שאופי עיצוביו ניבט מכל קיר ברחבי החנויות.

            למרבה הצער מי שהתחילה כתנועת נגד לצרכנות האובססיבית הגיעה למבוי סתום כשאר תנועות הנגד שקדמו לה, והפכה למיינסטרים צרכני בפני עצמה. הכמיהה לדלות החומר הפכה לתחרות "למי יש פחות" – מי בוהמייני יותר, ארצי יותר, צורך פחות. למרות אופיה ה"דל" תחרות זאת מתנהלת בהצהרות אופנתיות וסמלי הסטטוס הבולטים הם הטי-שירטס המצויירים והאולסטאר המשופשפים, כס מלכות המנצח המוגדר כהיפסטר המושלם.  התקשורת שהשליטה בה זולגת לידי ההמונים באמצעות הבלוגים הצומחים בכל נבכי הרשת הולידה את האתרים הרשמיים של ההיפסטרים המציינים ואף נותנים ניקוד ללבוש המנצח, ובולטת התעסקותם הכפייתית ברצונותיהם החומריים הבאים בניגוד למבטיהם הרוטנים והכועסים, לכאורה על הוריהם וסביבתם הצרכנית. במיוחד מטרידים הטרנדים הירוקים אשר מתרברבים בצידודם בצרכנות אקולוגית. פרסומות לבגדים מבדים אקולוגיים ובקבוקי שתייה רב-פעמיים מופיעות בכל בלוג בעל חזות ארצית, אפילו מעצבים גדולים בוחרים לגלוש לטרנד זה ולמתג את עצמם באמצעות חוסר תרומתם לפגיעה בסביבה. אבל האמת האחת שכולם מתעלמים ממנה היא שצרכנות בבסיסה היא תוספת לטביעת האצבע האקולוגית; דלות החומר האמיתית היא הפחתה בצריכה.

            כמו לכל תנועת נגד, גם להיפסטרים התפתחה תנועת נגד, ואכן אתרי אינטרנט שתכנם מוקדש לשנאת היפסטרים צומחים חדשות לבקרים. לא רחוקה העת בה תהפוך תנועת נגד זו למיינסטרים אף היא. בהשתלשלות עניינים זאת לפיה לכל תנועה צומחת תנועת נגד ההופכת לתלם, נשאלת השאלה "מיהו הגיבור ההולך בדרכו?" הפוסט-מודרניזם פתר בעיה זאת כשטען במחי יד שהמקוריות מתה ושנשמתה תהייה לעד צרורה בצרור החיים, אולם בימינו שיוגדרו בעתיד כעידן פוסט-פוסט-מודרני נראה שלא ויתרנו על הכמיהה לחדש ולייצר מקור אותנטי.

            הדיון במיינסטרים ובמתנגדים לו מקשה על הפרט הכמה ליצירה אותנטית אולם מקל על אלה שמעולם לא מצאו את עצמם הולכים במיינסטרים זה או אחר. בבקרים אחדים נדמה שאף בגבעת רם נוצרה תרבות מיינסטרים של "חנונים" הנושאים על נס את מרדנות האינטלקטואל, אולם בימים אחרים, או במבט המבקש לדה-קונסטרוקציה של המרחב הציבורי, הם נצפים זה לצד זה אסופה פסאודו-אקראית של פרטים שאינם אלא אינדווידואליסטים בעל כורחם. נותר רק לקוות שאם יהפוך האינטלקט למיינסטרים, הוא יתרום למחקר וליצירה ולא יהפוך אף הוא לתלם המדגיש נראות והתעסקות צרכנית במקום המהות היצירתית ממנה נבע.  

צילום אופנה

לקח לי זמן להבין. עד כה התייחסתי לצילומי אופנה כאל מראית עין אטרקטיבית לבגדים, תמיד חיפשתי את הבגד שבתמונה. התעצבנתי על שבקושי ניתן להבחין בו, ועל כך שגם הבגדים שאכן מצולמים אינם ניתנים ללבישה. הקיץ נפל האסימון. זה היה בעת קריאת Vogue אוגוסט, כל תפקידו הוא אקספוזיציה, חימום כלים לקראת הדבר האמיתי – חודש ספטמבר, חודש האופנה.

            מדי פעם זה קורה, צילום אופנה צד את עיניי ואני בוהה בו זמן רב אף על פי שמדובר בפרסומת ולא בתוכן ממשי (היש כזה בווג?). הפעם ננעלו עיני על צילום של Juergen Teller הגרמני עבור מארק ג'ייקובס.

            הצילומים המציגים את בגדיו של ג'ייקובס תמיד מתריסים וחתרניים, פרובוקטיביים בדרכם אך שונים מהמסרים המיניים הברורים שהפכו לפלטת הצבעים של הצילומים המוכרים. טלר מצלם את עבודתו של ג'ייקובס כבר תקופה ארוכה אך הפעם צילומיו היו שונים. הרמז ברור ל"חמש ילדות יפות", תמונה המציגה שלוש בנות שוכבות על דשא ביום בהיר, מסתכלות לשמיים. אף מי שאינו מכיר את עבודתו של טלר יכול לחוש במוות המרומז, שקט הממסך על מהומה. הראיתי את הצילום למספר חברים וכולם נחרדו ממנו, שמש הצהריים כלא הייתה ולכולם נראו הבנות מתות, תעתועי המחשבה ומשחקי הדמיון שמייצרים סצינת אחרית הימים מצילום תמים.

            במבט לאחור נדמה שהמתח נבנה לאורך עבודתו של טלר כיוון שבחינת הצילומים כפונקציה של הזמן חושפת מגמה ברורה בעבודה – מיעוט במסרים פרובוקטיביים ברורים ויצירת שפה חזותית ייחודית המציגה רצף של גירויים ויזואליים מהוקצעים מדי המסתירים ריקבון מאכל.

            לאסימון לקח זמן ליפול אך לבסוף הבנתי שתקפידם האמיתי של צילומי האופנה אינו בהצגת הבגדים אלא ביצירת הפנטזיה; במובן זה אין צילומי האופנה שונים מבימת תיאטרון. התפאורה אותה תפאורה, התחפושות אותן תחפושות, רק המדיום הוא ששונה. צילומי האופנה הגדולים, בין אם קמפיינים של בתי האופנה ובין אם צילומים במגזינים, נעים בין האוונגרד (פראדה) לסימולקרה של חיי יום-יום (ג'ייקובס) ובדרך אינם חוסכים שבטם מאמירה נוקבת על נושאים כגון מעמד האישה ונשיות (לדוגמה, Inez Van Lamsweerde ו- Vinoodh Matadin לאיב סן לורן; אדיטוריאל של דיוויד סימס בווג אוגוסט).

            יוצאי דופן בהקשר זה הם הצילומים של קרייג מקדין לטומי הילפיגר עם הפטריוטיזם האמריקני הפלקטי, והצילומים של טרי ריצ'רדסון ל-לקוסט עם ריחופי הגולף המשונים, אשר תודות לעבודת הפוטושופ המאסיבית מציגים חבורה של בובות תצוגה הדומות במעט לבני אנוש חובטים ומפדלים.

            עם השינוי התפיסתי בנוגע לתפקידם של הצילומים (ובכך אני כנראה מפגרת אחרי שאר העולם המערבי) העלעול במגזינים קיבל מימד נוסף, שכן כ 80% מעמודי Vogue הם פרסומות (והתוכן במילא לרוב משעמם). בדרך זו למדתי להתייחס לצילומי האופנה כאל שדה אמנותי בפני עצמו שמגיעה לו זכות קיום עצמאית. הבגדים אולי עושים את האדם ואולי לא, אך העולם האלטרנטיבי שניתן לבנות באמצעותם בוודאי שנותן לראש הזדמנות לברוח מהמציאות הארצית אל יקומים מקבילים, חלקם מלאים בטוב ונוחות וחלקם לא נעימים, אלימים ומתריסים; בדיוק כמו המציאות היום יומית.

הדברים שלא עשיתי

            אילו היו לי ארבע שנים אשר יכולתי לעשות בהם כל אשר חפצה נפשי הייתי לומדת עיצוב אפנה ומתמטיקה. אלה שני דברים אשר לא ברור לי טיב הקשר ביני ובינם, האם מדובר באהבה אמיתית, במשיכה שולית, או בכלל במקדם מתאם אקראי, שכן לא היה לי את הזמן לבחון את קשרים אלה. "לא היה לי זמן" אינו ביטוי מדוייק, מאחר שהזמן העומד לרשותי ידוע וזוהי הבחירה במה להשקיעו אשר נדמית לפעמים מעורפלת. גם "מעורפלת" אינו תיאור טוב, הואיל והדרך בה בחרתי אינה אקראית ורציתי אותה במשך שנים רבות, על רצון זה ניתן לאמר שהיה צלול והחלטי כך שגם ניסיונות אקטיביים לערערו עלו בתוהו.

            הבעיה אם כן טמונה לא בסדר העדיפויות או בחוסר ההחלטיות אלא באופיו החמקמק של הרצון ביחס ללינאריות הבלתי מתפשרת של הזמן. בעוד שהזמן לינארי, או לפחות כך מתנהג בתנאים סטנדרטיים של 25 מעלות צלזיוס ולחץ אטמוסיפרה אחת, הרי שכמות הדברים שאנחנו רוצים להספיק הינה אקספוננציאלית ובעלת אופי פרקטלי. המתמטיקאים עשויים להגדיר את אינסופיות הזמן כ"אלף אפס" בעוד שאת אינסופיות הרצון כ"אלף", שכן הזמן הוא בר מניה בעוד שהרצון מעצמת הרצף. מכאן ברור שהניסיון להכניס את הרצונות ללוח זמנים שקול לניסיון לספור את המספרים הממשיים באמצעות האלכסון של קנטור.

            יוצא שדווקא חודשי הקיץ מנקזים אליהם לא רק הרהור עקר במאוואי הנפש אלא גם עשייה רציונלית בלתי מתפשרת, עשייה אשר משלבת עניינים בעלי תכלית ביחד עם אימונים אינטנסיביים למרתון או הזדמנות לריצות הרים ארוכות במיוחד, אלה וגם אלה מהווים עבורי את ראש סדר העדיפויות שבחרתי לעצמי. כך יוצא שמכונת התפירה יושבת מבויישת בתוך ערימה של סקיצות, בדים ורעיונות, בידיעה ברורה שאין לי, או לפחות שאיני בוחרת, להשקיע את זמני בהוצאתם לפועל. הקיץ אשר בסופו יוצאים גליונות ספטמבר של עיתוני האפנה הגדולים מעלים שוב את התהיות בנוגע ל"זמן הנכון" שיאפשר לי לסטות למספר שנים מן המסלול בו אני בוחרת מדי יום מחדש, ולהשקיע את הזמן בדברים האחרים שברשימת המשאלות שלי.

            האופנה והמתמטיקה כפי שאני רואה אותם אינם רצונות ללמידה דיסקרטית של שני תחומים אלא פתח לשני עולמות בהם אני מרגישה חסך: עולם האמנות שחסר לי מאז סיום התיכון המקפל בתוכו את הזכות להרהר במחשבות קיומיות, לקרוא קריאה סתמית ואף להנות משטחיות אסטטית, ועולם החשיבה האבסטרקטית שמיוצג על ידי המתמטיקה אבל מהווה כלי שרת עבור אותן מחשבות קיץ מופשטות שמילים, בגדים וציורים אינן נותנות להן ייצוג מספק. לאור זאת, ייתכן שהרצון לשלוט במיומנויות נוספות הוא עבד של הכמיהה להיות מסוגלת לדון, אפילו עם עצמי, בתהיות העמוקות דמויות המערבולת של חוסר הסכמה וקוהרנטיות בין מחשבה למחשבה. האמת הזאת עצובה במיוחד שכן היא מאששת את אשר ניסיתי להתחמק ממנו במשך זמן רב – שגם אני, כמו רבים אחרים, שרויה ברציונליות בלתי מתפשרת השוללת ממני את האפשרות להתייחס לבעיות-של-שגרה ולפתרן באמצעות כלים מחשבתיים מופשטים, יכולת החשובה לא רק עבורי כבן אדם מן הרחוב בהתמודדות עם בעיות של הלב אלא גם עבור ה"אני שאהיה" בהתמודדות עם בעיות אמיתיות אשר תוצגנה לפני בבגרותי.

שהרי כאן טמונים אחד הפרדוקסים של ההתמודדות המדעית, בין ההתנהלות ה"חופרת" המתמקצעת בתת-תחום קטן ובין ההתנהלות ה"קופצת" המסוגלת להביא עמדות מתחומים שונים אך מתקשה להתכנס לכדי רעיון קונקרטי. נקודה זו, אשר זכתה כאן לדיון נרחב, הולכת ותופסת מקום ממשי בבחירות היום יומיות שלי ככל שאני מתקרבת לעבר העתיד של עצמי ובחירותיי הולכות ומכנסות אותי להחלטות ומחוייבות. אם אחד הפתרונות של הפרדוקס הוא לפתח בגיל צעיר כלי התמודדות הלקוחים מעולמות תוכן אחרים כגון האמנות עבור המדען או המתמטיקה עבור האמן, הרי שלמידתם אינה בגדר "לוקסוס" הנטחב לתהומות רשימת המשאלות אלא צורך אשר הגשמתו תקדם כל אחד במסלול אשר בחר לחייו.

רעיון ה"רב-תחומיות" בשמו המודרני אינו רעיון חדש, מושג "איש האשכולות" היה קיים עוד מימי לאונרדו דה-וינצ'י ונדמה שזוכה לעדנה מחודשת. ביחד איתו ראוי שיתנער מאבק מושג ה"מנחה" (או: מנטור) עבור צעירים, שכן ביכולתי למצוא מאמן שיבנה עבורי תכנית ריצה, עורך שיתן פידבק על הכתיבה ומישהו לפנות אליו בשאלות אקדמיות, אך קשה יותר למצוא אחד שישלוט בכל התחומים האלה ואף יחפוץ להשקיע מזמנו להנחלת הידע והמיומנות לדור הצעיר.