נדמה לי שהייתה זאת פריס הילטון שיעצה לאלה שרוצים לחיות כמו העשירים, ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר. את הגישה שלה, "גישת הסטודנט" יישמתי בחודשים האחרונים כחלק מהאימונים להר לעמק. פתאום היממה הפכה להיות רצף מתמשך של פעילות ושינה כאשר השעה האובייקטיבית מפסיקה להיות אינפוט שמכתיב את אאוטפוט הפעילות שלי.
הר לעמק שיבש לי את המערכות. ביממה לאחר סיום התחרות ישנתי לסירוגין, שקעתי בשינה עמוקה וקמתי ממנה רועדת מקור עם שיניים נוקשות על אף הטמפרטורות הנעימות בחוץ ושמיכת הפוך. הגוף שלי יצא מאיזון. גם שבוע לאחר מכן אני עדיין עייפה כל הזמן, עייפות פיזית של שינה, למרות שהנפש כמהה לאימונים. אני מסתקרנת ממה שמתחולל בגופי למרות שטרם מצאתי הסבר פזיולוגי לתופעות המשונות.
לאור התירוץ המצויין שניתן לי לערות בלילה הנושא של לילות לבנים לא מפסיק להטריד את מנוחתי. כמו סטודנטים רבים אני מגלה שהקצוות של היום, השעות הקטנות של הלילה והשעות הראשונות של בוקר טרם זריחה, הן השעות היעילות במיוחד מבחינת תפוקה לימודית. זכורים לי לילות רבים של עבודה וכתיבה לתוך הלילה, תופעה שאני קוראת לה "עייפות יצירתית" כיוון שמתוך עייפות זו, על גבול התודעה, מופקים התוצרים המיוחדים והיצירתיים ביותר.
לעומת זאת זכורים לי לילות רבים של נדודי שינה ורצון לגלוש לשינה חסרת חלומות, חוסר יכולת להתמקד במטלות שמונחות לפני ורצון רב להיות כמו כולם, מוגנת במיטה חמה. לאור זאת אני נזכרת ב"מאהב" של א"ב יהושע, ובמונולגים של דאפי, המתמודדת עם לילות לבנים משלה. דאפי מתארת את הרצון לישון ואת חוסר הכניעה של הגוף למלכת הלילה. בתיאורה היא כותבת על שכן שהיא רואה כותב לאור המנורה, היחיד שמארח לה לחברה בבדידותה. אני סבורה שאותו סופר היה שקוע בעייפות היצירתית שלו ועלה בידיו לכתוב ולהפיק מעצמו תוצרת במיוחד בשעות האלה. אני מתארת לעצמי שאינו חש בדידות מאחר שהיה מוקף בהילה של סיפורו הקורם עור וגידים תחת עטו, האור הקטן לאורו כתב שימש לו לחברה.
מושג האור חוזר ועולה בסיפורים ובתיאורים על לילות לבנים. החשיכה מעצימה תחושת בדידות הקיימת ממילא, ומכאן אין זה פלא שדאפי התקנאה בספארה בה היה שקוע הסופר. דרך נוספת לתאר את החיבור המוחלט לעשייה המתבצעת היא על ידי מושג ה"זון" החמקמק. אנחנו יודעים שאנחנו ב"זון" כאשר הזמן חולף ואיננו מרגישים בו, אנחנו שקועים ביצירתינו ואיננו שמים לב שבעוד שעות ספורות כבר תעלה השמש המפוגגת את היופי והקסם הפורחים בחסות החשיכה.
דאפי התבוננה בסופר מבעד לחלונה, האור בו היא צפתה, אליו היא כמהה, היה מעבר לכביש. בלילות בהם אינני מצליחה להיכנס ל"זון" אך גם אינני נרדמת, אלה הנקודות הירוקות בפייסבוק, בג'מייל ובסקייפ אשר מארחות לי לחברה. אמר אחד הרצים בתגובה לכך "שימי פנס ראש וצאי לרוץ", זוהי אולי המסקנה הנובעת מהר לעמק. החושך והאור אינם מושגים מוחלטים כי אם יחסיים, ניתן לחוש עטופים בחום ואהבה גם כאשר נמצאים לבד מוקפים בחושך עמוק, וניתן לחוש בדידות ואבדן דרך גם בצהרי היום באיזור הומה אנשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה