אפשר להתייחס להצלחה כאל וקטור אשר גודלו יחסי לנקודה סובייקטיבית הנקבעת על ידי המודד, ואילו כיוונו יעיד על "הצלחה חיובית" או "הצלחה שלילית", דהיינו כישלון.
כמעט שאין מבחן בדיד בחייו של אדם אשר הצלחה בו תקבע באופן חד משמעי ושאינו ניתן לתיקון את עתידו. בעולם האקדמי אני יכולה להעלות דוגמאות מעטות, אך בעולם הספורט שבו הקריירה נמדדת על סמך ביצועים מדידים ביום נתון קיימות דוגמאות רבות. על האתלט מופעל לחץ מנטלי רב לפני כל תחרות; לחץ זה הוא אחד מן הגורמים המגבילים שיקבעו את הצלחתו. בניגוד ל"חיים האמיתיים" בהם אפשר לחזור אחורה ולשפר תוצאות שהושגו בעבר, בעולם הספורט ביצוע שאינו עולה על הציפיות יפגע בחשיפה החיובית של האתלט, במימון שהוא מקבל, וכתוצאה מכך בהמשך קריירייתו.
לעולם זה ישנו "תת-עולם", עולם ספורטיבי הנהדף לשוליו ושאינו זוכה לחשיפה ולהכרה לה הוא ראוי, ובפרט בישראל.
בשבוע הנוכחי נציין לא רק את יום הפאי הבינלאומי אלא גם את פתיחת אולימפיאדת החורף לנכים בוונקובר. באולימפיאדה זו יתחרו נכים בחמישה ענפי ספורט: קרלינג כסאות גלגלים, הוקי מזחלות, קרוס קאנטרי סקי, ביאתלון וסקי אלפיני. בכל אחד מהענפים יתחרו משתתפים ומשתתפות בעלי נכויות שונות: קטיעות איברים בדרגות שונות, ליקויי ראייה עד עיוורון ושיתוק. נשים וגברים ישתמשו באמצעים טכנולוגיים אשר גם עבור חובבי הרובוטיקה עשויים להידמות כפלא, לא על שום ההנדסה המשוכללת שאפשרה את קיומם אלא על שום היותם חלק אינטגרלי מגוף האתלט, המאפשר לו לשלוט בניואנסים של גופו ולבצע פעולות ספורטיביות מורכבות אשר גם אלו שאינם בעלי נכויות יתקשו לבצען.
בחברה המודרנית ובפרט בחברה הישראלית הנכה לרוב נתפס כמוגבל, ונדמה שכל אפשרות הניתנת לו על מנת שיבצע את פעולות היום-יום הינה ניצחון בפני עצמו. קשה אם כן למתבונן מן הצד שאינו מורגל בצפייה בעיוורים גולשים בסלאלום במדרון, למשל, להתרגל לעובדה שגם בתחרות זו ניצחון וכישלון הם מושגים יחסיים הנמדדים בהשוואה לאתלטים האחרים ולא ביחס למציאות הבסיס – במציאות שלנו עיוור הגולש במדרון הוא "מנצח" אבסולוטי.
עבור הספורטאי באשר הוא, גוף ונפש הינם עצמים כמעט ממשיים אשר ניתן לשלוט בהם באופן רצוני ולבצע בהם מניפולציות על מנת למתוח את גבולותיהם הרבה מעבר למה שנדמה כאפשרי. עבור הספורטאי הנכה ויתור אינו אפשרות המתקבלת על הדעת, גופו על אף נכותו הינו ה"שלם" באמצעותו ימתח את גבולותיו ויגיע להישגים.
גם אני בדומה לאחרים צופה בתחרויות בפליאה ובמתח רב וחוטאת בכניעה למוסכמה שהייתי רוצה שתתנפץ. ההתרגשות היא רבה כאשר כל ספורטאי מפליא בביצועיו, מדגים טכניקה ללא רבב וכמובן אכזבה עמוקה כאשר ספורטאי נופל או שאינו מצליח לסיים את המסלול.
התגובות האלה מדגישות שאחנו כחברה רחוקים מלהפנים שספורט פאראלימפי ראוי להתייחסות כתחרות ספורטיבית יחסית, בעוד שאת תפיסתינו לגבי "ניצחון אבסולוטי" עלינו להשאיר מחוץ לשיח הספורטיבי. הספורטאים הפאראלימפיים בחייהם הפרטיים הם מודל להגשמה ולהישג בזכות שליטתם בגופם ומיצוי יכולתיו; לעומת זאת בזירה הספורטיבית במדי התחרות הם זכאים להתייחסות ולהכרה בביצועיהם ככלל הספורטאים.
עד שלא נאפשר לספורט הפאראלימפי את החשיפה לה הוא ראוי נישאר שבויים בקונספציה ש"נכה" משמעותו "מוגבל" וכחברה נמשיך להציב תקרת זכוכית המונעת מבעלי נכויות להתנהל באופן העצמאי לו הם ראויים.
זה היה מייקל קרייטון שהציג בספרו "כדור" עולם אלטרנטיבי המושתת על חוש הריח. כשעשה זאת הדגיש שאלה אנחנו בני האדם שבנינו עולם המעודד שימוש בחושים מסויימים ומקשה על אלה שאין באפשרותם להשתמש בחושים אלה. עלינו כחברה לאמץ את האלטרנטיבה של קרייטון כמודל ולאפשר שימושים בחושים ובאמצעים אלטרנטיבים על מנת שכל אחד ונכותו הוא יוכל להתנהל בנוחות ובשוויון.
אין כמו הספורט הפאראלימפי כדי להוכיח שלא מדובר בחזיונות שווא אלא בחזון בר-קימא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה