מוג'ו ויצירה

When I say artist I mean the man who is building things - creating molding the earth - whether it be the plains of the west - or the iron ore of Penn. It's all a big game of construction - some with a brush - some with a shovel - some choose a pen.

Jackson Pollock

            ג'קסון פולוק ראה את האמנות כעבודתו ואת האמן במובנים מסויימים כבעל מלאכה, הכוונה ב"מובנים מסויימים" – שהיה עליו ללכת מידי בוקר לעבוד, בסטודיו, כי זאת העבודה שלו ולא כי נחה עליו רוח היצירה.

            עם שינוי תפיסתי זה המנטרל את תהליך היצירה מהצורך במוזה, המוג'ו של ימינו, התכנסה התקופה המודרנית וממנה נבעה התקופה הפוסט-מודרנית, שמוטטה את מגדל הקוביות וטרפה את הקלפים. מות האמנות, המיניות, המקוריות, הטבע. רק מוות והרס הביא איתו הפוסט מודרניזם, אולי מתוך תקווה לרנסאנס ואולי מתוך רגשי תבוסה של עולם פוסט מלחמת עולם שנייה.

            בניגוד לאמנות שנדמה שמחפשת הרס וחורבן, לפעמים בדמות אנושית וטבע והיופי שבאי שלמות, דווקא המדע אוהב כוחות משמרים ומאוחדים. כמו חוק שימור החומר (בניגוד לחוק שימור מיקום החומר – זה שאחראי למקם מחדש יחידה אחת מכל זוג גרביים שנשלח לכביסה) מחוייב המציאות שיהיה חוק שימור המוג'ו. המוג'ו הוא, ואגדירו כמחווה לפולוק ולמדע – הכוח שמניע אותנו ליצור. תהה יצירה זו אמנות על פניה השונים, או ביצוע מעשה כלשהו שנעדר תוחלת ממשית כגון ריצה או קריאה בספר – מתרחשת על ידי מניע פנימי, ה"אין" ממנו נוצר אותו ה"יש" – המוג'ו החמקמק.

            קיימים ימים ותקופות בהם נדמה שהמוג'ו עולה על גדותיו והזמן איננו מספיק להכיל את כולו. בימים אלה נדמה שהמוג'ו כאן כדי להישאר, קשה לדמיין שביכולתו להיגמר ולהותיר מאחוריו שממה. ואילו בימים אחרים נדמה שהמוג'ו התאיין ושלא נותר בנו שביב כל יצירה או רוח חדשנית.

            בזמנים כאלה אנחנו תוהים לאן הוא נעלם. בוודאי הג'ינג'י משתזף לו על ערימת הגרביים הבודדים שלבטח נמצאת באיזו נקודה חמקמקה על פני הגלובוס, לועג לנו על חיפושינו הנמרצים, נשבעים לעצמינו שבלעדיו איננו יכולים לעשות דבר.

            בזמנים כאלה אני מאחלת לעצמי שאוכל לאמץ את משנתו של פולוק, לצאת לרוץ ללא השראה, כי זה מה שעלי לעשות, או להתיישב מול מכונת התפירה ולתפור באקראיות רק כדי לשמור על האינרציה, אך בניגוד ללהט שהיה לפולוק (ולעיתים אני תוהה אם גם הוא לפעמים קם בבוקר ללא רצון ללכת לעבודה, או אולי, רחמנא לצלן, השתוקק לרישום מדוייק להפליא ולא לציור פעולה גדול ומתיש) אני מתפתה להאשים את המוג'ו שהלך להשתזף בחוסר המוטיבציה שלי, ונוטה להצדיק את הבריחה שלי לספרות זולה ולסרטים רדודים בניסיון לגלות אם אולי דווקא שם הוא מסתתר.

            כשאני מרחיבה את המרחב שאותו אני מגדירה כמערכת הסגורה שלי ובוחרת לכלול בו גם את הר הגרביים והג'ינג'י בפסגתו אני פותרת את בעית ה"יש מאין" – המוג'ו נמצא כאן תמיד במרחק לא רב, גודלו קבוע ויכולתו למלא את זמני אינה משתנה, כתלות בזמן אותו הוא משקיע בשיזוף ביחס לזמן בו הוא משקיע בי.