חיים בעיר בעלת שלושה מימדים שונים מהחיים במישור אליהם הורגלתי. בפעמים הראשונות בהר הצופים הרגשתי כמו בתוך ציור של אשר: בין אם אלך ימינה ובין אם שמאלה הרי שעלייה תהה לפני, אך ירידה – אין. המימד הנוסף בחיי דורש תפיסה מרחבית שונה במהותה ולכן טרם הצלחתי לסנתז את השלם, הוא העיר, מחלקי הפאזל המרכיבים אותו.
נסיבות שהן הביאו אותי למפגש בבית הכרם. שמחתי על שיהיה עלי לצאת מהסיבוב המוכר של קריית יובל ולהיחשף לחלקים אחרים של העיר, להכיר מעט יותר את המסלול האשרי שמאפיין אותה. כך קרה שביום ראשון בשעת ערב מאוחרת הקלדתי את הכתובת הנכונה בג'יפיאס ויצאתי לדרכי; כדרכו של ג'יפיאס להוביל בדרך היעילה פחות מצאתי את עצמי מתפתלת ברחובות בית וגן.
"רגשות מוזרים מתעוררים לנוכח אור השמש המוזהב על פני ארץ חולית ויבשה זו, הרחק כל כך מהבית." פנסי הרחוב מטילים צללים משונים, הצמרות נעות כוואקום שחור בלב השכונה, על אף שרחשו הרחובות פעילות הקיפה אותי דממה. הזכרתי לעצמי שהיכן שהוא בתוך הבתים הרחוקים האלה עבור מישהו דולק האור וניסיתי להתחקות אחר מקורו.
בהתקרבי ליעד החלה נוסכת בי השלווה לה ייחלתי ואכן המדרחוב באורות הנאון הממסכים על האורות הטבעיים החיוורים השרה עלי תחושת ביטחון. הסיטואציה כולה הזכירה לי את "בית קפה בלילה" של ואן גוך, אך אצלו אורות בית הקפה עמדו קרים וחיוורים אל מול מאורות השמיים בעוד שבמקרה בו אנו דנים נדמה לי כי ההיפך הוא הנכון.
למחרת אותו מפגש וכפועל יוצא ממנו הובלתי אל בית הספרים הלאומי ולכתב היד של "עובדיה בעל מום" מאת עגנון. "עגמומית טרושה" פשטה באיברי לאחר אותו הערב והמשיכה לעקצץ בעדינות גם בשעה שישבתי בארכיון שבקומת המרתף. בדומה לקודמיו גם חיפוש זה אחר מחוז חפצי כלל עליות וסיבובים מבוכיים; כשחשבתי על הרטמן שנתגלגל מהתלולית והתיירא, נזכרתי שהחיים במרחב תלת מימדי זה דורשים תשומת לב רבה לשיפועים שמא אפול, אך במקביל המרחב האשרי שמאפיין אותם מאפשר רשת ביטחון המנוגדת לחוקי הפיזיקה. אם נדמה שלאחר כל עלייה מגיעה כאן עלייה נוספת, הרי שניתן להניח את החששות בצד ולהפסיק לצפות לנפילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה