לפני מספר ימים בעודי מטיילת כדי לנקות את הראש פגשתי בבן דודי בן ה 16. הוא תלמיד כיתה י' המתמודד לראשונה עם תקופת הבגרויות, לשון והיסטוריה. אף על פי שעברו מספר שנים מאז שיננתי באימה את "הצהרת בלפור" ונאבקתי על מנת להבחין בין גזרת ע"ו לע"ע, אני זוכרת היטב את התחושות שליוו אותי אז. זכור לי כי חשבתי שבאונברסיטה "היאוש יעשה יותר נוח" כיוון שאפילו המבחנים יהיו על חומר שאני אוהבת, ולכן יהיה לי כיף ללמוד אליהם. לא טעיתי לחלוטין, אמנם חלק מ"הפרטים הקטנים" מעוררים אצלי תחושות לא נעימות במיוחד, אבל "בתמונה הגדולה" אני אכן שמחה בבחירות שלי, והלמידה למבחנים לא גורמת לי לסבל רב כמו הלימודים ההם.
דבר נוסף שעלה מהשיחה אתו הוא תחושת חוסר ההצלחה שמקננת בו כעת. כתבתי כאן הרבה על מוג'ו, ביורתמוס, אפילו על הבשלה, לפני שבועיים התייחסתי ל"דיגנינג" לעומת ה"ג'אמפניג" והנה דוגמה נוספת מהמציאות – לדברים לוקח זמן להבשיל. אמרתי לו את זה, אני לא בטוחה שהוא האמין.
מי שרץ מרתון יודע שלניטור רגעי אין כמעט משמעות. בנקודה דיסקרטית בזמן יש לנו ידע על הנעשה בנקודת זמן במשך אינפיניצימלי, ידע אשר מנותק ממגמה כללית ולכן חסר משמעות מעשית. אויבו של המרתוניסט הוא הגרמין שמודד את המהירות הרגעית, ולכן מומלץ למדוד את הזמן החולף בין סימוני הקילומטרים, כאשר ברור לכולם שגם לזמן זה אין משמעות, כיוון שהמרתון לא נגמר אלא לאחר חציית קו הסיום. מכאן שסימסטר אחד או שנה אחת גם הם אינם בעלי משמעות רבה, וכאמור למעט מקרים פרטיים (עליהם כתבתי כאן בעבר) אין אירוע בדיד בחיינו שיהיה אחראי על הצלחה או כישלון מוחלטים.
הקושי לנטר באופן רגעי את ההצלחות וההתקדמות, ביחד עם חוסר הרצון לשים את כל ביצי הביטחון העצמי שלי בסל המבחנים, שלחו אותי לחפש תשובות אצל המומחים. האם זה בסדר לא להבין? האם דברים באמת מתכנסים בסופו של דבר כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר?
חלק מהשאלות שהעליתי על גבי טור זה במשך השנה יזכו לתשובות מאת חוקרי האוניברסיטה בשנה הבאה. בינתיים, כטיזר, אצטט את מילותיה של פרופסור עידית תשובה מהמחלקה לכימיה: "20%-30% מהחומר מבינים כשיושבים בכיתה, לאחר קריאה בספר מבינים עד 60%, כשלומדים לבחינה מגיעים ל 90%, ויש 10% שלעולם לא נבין".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה