לפני מספר שבועות נתקלתי בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ודנה בתופעת ההיפסטרים שחדרה, באיחור אופייני, לתרבות הישראלית. לפני מספר ימים נתקלתי בכתבה אחרת המתייחסת לתופעת ה"בובו-ים", הם הבוהמיינים-בורגנים, אשר נאמר שצמחו מהיאפים. עבורי מהווים הבובו-ים את דור ההורים של ההיפסטרים, וביחד שתי האוכלוסיות משלימות זו את זו ומייצרות סמביוזה דינמית בה דור ההורים ניזון מהשתלבות בנעורים חסרי הדאגות המשתקפים מחיי ילדיהם, בעוד שדור הילדים, אנחנו, זוכים לעצמאות מוקדמת יותר (אף על פי שרק לכאורה) וכך הופך המשחק באודם ובעקבים של אמא ממשחק של דמיון למחק המטשטש את הגבול בין דמיון ומציאות.
אף אחד לא מכחיש שהבובו-ים הינה שכבה צרכנית בהגדרתה, בעוד שההיפסטרים, לפחות בעיני עצמם, הם התגלמות החוסר-חומריות או אם להשתמש בשפתם "אנטי-חומר". הפשטה והשטחה של הדמות ההיפסטרית תוביל אותנו לסדרת הטלוויזיה "גוזיפ גירל" ולוונסה המגלמת בשיערה, בגדיה, תכשיטיה ונטייתה האמנותית (אך בעלת קמצוץ ממסדיות, בניגוד להוריה) את ההיפסטר המודרני מברוקלין. "ביד אחת מחזיקים את הספר "NO LOGO" וביד השנייה קפה מ Starbucks", שכן שיערה של ונסה מדוקדק עד קצוותיו במכשיר מחליק-מתלתל, את תכשיטיה ניתן לרכוש במיטב כספי המלצרות בדוכנים של האיסט-ווילג', ובגדיה נראים כאילו יצאו מבוטיק אקסקלוסיבי מהסוהו או לפחות מסניף ממוכן של אורבן-אאוטפיטרס.
חדירת תרבות ההיפסטרים בדימוייה הוויזואליים אך גם בגישתה האמנותית לתרבות הישראלית היא כרוניקה של התפשטות ידועה מראש. לפני מספר שנים ניתן היה לחזות בעלייתם לגדולה של נעלי האולסטר ותיקי הג'נספורט, ביחד עם היצרות מפתח הקרסול של המכנסיים ועליית הגזרה בחזרה לשנות ה 80. פתיחת הסניפים של H&M הביאה לצרכנות הישראלית את ריחה של אופנת הרחוב של הערים הגדולות ובעיקר את הנוק-אוףס למעצבים הגדולים, אחד הבולטים ביניהם הוא אלכסנדר וואנג, שאופי עיצוביו ניבט מכל קיר ברחבי החנויות.
למרבה הצער מי שהתחילה כתנועת נגד לצרכנות האובססיבית הגיעה למבוי סתום כשאר תנועות הנגד שקדמו לה, והפכה למיינסטרים צרכני בפני עצמה. הכמיהה לדלות החומר הפכה לתחרות "למי יש פחות" – מי בוהמייני יותר, ארצי יותר, צורך פחות. למרות אופיה ה"דל" תחרות זאת מתנהלת בהצהרות אופנתיות וסמלי הסטטוס הבולטים הם הטי-שירטס המצויירים והאולסטאר המשופשפים, כס מלכות המנצח המוגדר כהיפסטר המושלם. התקשורת שהשליטה בה זולגת לידי ההמונים באמצעות הבלוגים הצומחים בכל נבכי הרשת הולידה את האתרים הרשמיים של ההיפסטרים המציינים ואף נותנים ניקוד ללבוש המנצח, ובולטת התעסקותם הכפייתית ברצונותיהם החומריים הבאים בניגוד למבטיהם הרוטנים והכועסים, לכאורה על הוריהם וסביבתם הצרכנית. במיוחד מטרידים הטרנדים הירוקים אשר מתרברבים בצידודם בצרכנות אקולוגית. פרסומות לבגדים מבדים אקולוגיים ובקבוקי שתייה רב-פעמיים מופיעות בכל בלוג בעל חזות ארצית, אפילו מעצבים גדולים בוחרים לגלוש לטרנד זה ולמתג את עצמם באמצעות חוסר תרומתם לפגיעה בסביבה. אבל האמת האחת שכולם מתעלמים ממנה היא שצרכנות בבסיסה היא תוספת לטביעת האצבע האקולוגית; דלות החומר האמיתית היא הפחתה בצריכה.
כמו לכל תנועת נגד, גם להיפסטרים התפתחה תנועת נגד, ואכן אתרי אינטרנט שתכנם מוקדש לשנאת היפסטרים צומחים חדשות לבקרים. לא רחוקה העת בה תהפוך תנועת נגד זו למיינסטרים אף היא. בהשתלשלות עניינים זאת לפיה לכל תנועה צומחת תנועת נגד ההופכת לתלם, נשאלת השאלה "מיהו הגיבור ההולך בדרכו?" הפוסט-מודרניזם פתר בעיה זאת כשטען במחי יד שהמקוריות מתה ושנשמתה תהייה לעד צרורה בצרור החיים, אולם בימינו שיוגדרו בעתיד כעידן פוסט-פוסט-מודרני נראה שלא ויתרנו על הכמיהה לחדש ולייצר מקור אותנטי.
הדיון במיינסטרים ובמתנגדים לו מקשה על הפרט הכמה ליצירה אותנטית אולם מקל על אלה שמעולם לא מצאו את עצמם הולכים במיינסטרים זה או אחר. בבקרים אחדים נדמה שאף בגבעת רם נוצרה תרבות מיינסטרים של "חנונים" הנושאים על נס את מרדנות האינטלקטואל, אולם בימים אחרים, או במבט המבקש לדה-קונסטרוקציה של המרחב הציבורי, הם נצפים זה לצד זה אסופה פסאודו-אקראית של פרטים שאינם אלא אינדווידואליסטים בעל כורחם. נותר רק לקוות שאם יהפוך האינטלקט למיינסטרים, הוא יתרום למחקר וליצירה ולא יהפוך אף הוא לתלם המדגיש נראות והתעסקות צרכנית במקום המהות היצירתית ממנה נבע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה