"אני חושבת שעשיתי משהו טיפשי" התוודיתי בפני המאמנת בשיחת טלפון בראשית תקופת הבחינות. "נרשמתי למירוץ הר לעמק ברביעייה, והוא חל שבועיים לפני חצי איש הברזל בעמק הירדן". "הר לעמק" הינו מירוץ שליחים המתרחש על פני מאתיים קילומטרים ועשרים וארבע שעות. קבוצות של ארבעה עד שמונה משתתפים לוקחות בו חלק, כאשר חברי הקבוצה עוברים את סך המרחק בקטעים, כל אחד מחברי הצוות ירוץ מרחק של כ 50 ק"מ בתוואי שטח משתנה. "לא נורא, רק כדאי שתחזרי לרוץ בשטח" עונה לי המאמנת בשלווה. מאז שעברתי לירושלים, ובניגוד מוחלט להיגיון, כמעט כל הריצות שלי נערכות בשכונה על מדרכות במקום בהרים המוריקים. בדומה לכל מבחן אחר גם למבחנים של הגוף כדאי להתכונן בהתאם לתנאי הבחינה. האתגרים ב"הר לעמק" הינם הריצות התכופות בפרק זמן קצר, מספר הקילומטרים הרב, הריצה בתנאים של חוסר שינה ובשעות הלילה החשוכות, ומזג האוויר שעלול להיות הפכפך – דבר זה מקשה במיוחד על הגוף העייף והמותש משעות של ריצה. על מנת להתכונן כהלכה לאתגר עלינו לדמות את תנאי התחרות בחיי היום יום, הווה אומר לרוץ מאוחר בלילה ומוקדם בבוקר, בקור, בגשם, בשטח ותחת עייפות כבדה.
באחד מערבי השישי הקרים ביותר יצאתי, כמצוות התכנית, לאימון עליות מסביב לבית. המדרכות היו חלקות ואילו הכבישים מוצפים, חושך מצריים שרר בחוץ ואין נפש חיה ברחובות. התעטפתי במעיל פוך ובשני זוגות מחממי אזניים ויצאתי לריצה, נהנית מההשתקפויות המיוחדות כתוצאה מהגשם ומהברד אך לצד ההתרגשות חיכיתי לתום הריצה, למקלחת החמה ולמרק המהביל שיחממו את גופי ואת ליבי לאחר ההתמודדות עם הקור החודר.
אולם בזאת לא הסתיימו מחויבויותיי לתכנית האימונים, כיוון שריצה אחת אינה מספיקה, הרי יש ללמוד לרוץ ריצות בהפרשים קצרים ועל "רגליים עייפות". לאור זאת עם קרן שמש ראשונה נעלתי את נעלי הריצה ושמתי פעמיי להר איתן. קר מאוד והרחובות מכוסי כפור, את דלת המכונית בקושי הצלחתי לפתוח בגלל שכבת הקרח העבה שכיסתה אותה, על השלוליות בהר איתן עדיין צפה שכבה קפואה והשמש אמנם זרחה אך לא חיממה. רגליי היו עייפות מריצת ליל אמש, הראש היה עייף משעות של לימודים, אך הנפש חשה חופשייה בריצת נשמה אמיתית בהרים. עם השעות שעברו גם הטמפרטורות עלו מעט וביחד אתן עלה מפלס מצב הרוח והעייפות נשכחה.
חזרתי לשכונה לקראת שעת צהריים ופתאום היא נראתה לי אחרת. המים יבשו והרחובות נראו ספוגי אור וברק, הקרה מזמן הפשירה והותירה אחריה משקעים של חגיגיות נסיכית. כנראה נכונה האמירה הידועה – מקום בו רצת לעולם ייראה באור אחר.
מייד התקשרתי לחבריי הרצים לחלוק את חוויות אימוני הבוקר, לתכנן תכניות לתחרות ולשמוח על מסוגלות הגוף וחופשיות הנשמה.
כנראה שזהו החלק היפה והמאתגר ביותר שמזמנת לנו התחרות הזאת: הזכות לחוות את החוויות האלה עם אנשים אותם אנחנו אוהבים, לבלות שעות קשות וארוכות זה בחברתו של זה, אך לצד כל האתגרים לדעת שמתחת לקשיים אנחנו חברים טובים, והרי חברות שצמחה על שבילי הריצה ובינות העצים היא חברות איתנה ואמיתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה