525600 דקות יש בשנה אחת, נתון הזכור לי לא משיעורי המכניקה בתיכון אלא מהמחזמר "RENT". כיצד ניתן לספור שנה? שאל שיר הנושא, והרי שניתן לספור בדרכים רבות: מספר הקילומטרים שרצנו, הספרים שקראנו, הפרוייקטים הגדולים שהוצאנו לפועל, הסרטים בהם צפינו והמעשים הטובים שעשינו. אולם נדמה לי שבבואנו לסכם שנה אנו נוטים להתמקד במטרות אותן לא הגשמנו: האימונים אליהם לא קמנו בבוקר, שיחות הטלפון להן לא חזרנו, הספרים שלעולם כנראה כבר לא נסיים לקרוא או הפרוייקטים שהתחלנו בתרועה וכעת שוכבים בקצה החדר חלושים ודלוחים.
הפרודוקטיביות היא מושג חמקמק, בתחילת כל שנה רובינו כותבים רשימה (בפועל או בשולי מחשבתינו) הכוללת את האתגרים והמשימות שנרצה להשלים בשנה הקרובה. ובסוף כל שנה אנחנו מתאכזבים לגלות שבמקרה הטוב השלמנו בודדים מהן, ובמקרה הרע לא נגענו באף אחד מהסעיפים שנראו לנו החשובים ביותר רק כשנה אחת קודם. האם זה אומר שבשנה שלמה לא התקדמנו אפילו צעד אחד? לעיתים אנחנו חשים שריבוי המטרות והאתגרים שהצבנו לפנינו משתק אותנו מלעשות, הרי בעוד הפרוייקטים שהשלמנו או שביכולתינו להשלים הם קבוצת בת-מניה הרעיונות שנרצה להוציא לפועל היא קבוצה שאינה ברת-מניה – כל רעיון שצץ מוביל לשרשרת אין סופית של רעיונות באותו נושא, ונוצר לנו מרחב משתק של אינוסופיות האופף אותנו. וכיצד נשלים עם העובדה שגם אם היו לנו אינסוף שנים לא היה עולה בידינו להשלים ולו חלק קטן מהמטרות שרצינו להן?
התחושה הזאת, שאנחנו יכולים לעשות יותר, שאנחנו צריכים לעשות יותר, שאין דבר המונע מאיתנו להגשים יותר, זוהי תחושה מסוכנת שמובילה לא אחת לשיתוק והעדר יכולת לעשות דבר כלשהו. "רגעים של מלנכוליה, של מצוקה, של ייסורים, אני חושב שכולנו עוברים אותם, פחות או יותר, זה מצבם של חיי אנוש מודעים" אמר ואן גוך, בהתייחסו לעובדה שעל אף שאין ביכולתו להגשים יום יום את מטרותיו ולהגיע אל אותה איכות אליה הוא חותר, עדיין קיים בחייו ממוצע של שלווה. הוא הפריד בין שני סוגים של עצלנים, בין אלה שעצלנים מעצם אופיים ובין אלה שעצלנים בניגוד לאופיים "אדם הנאכל בפנימיותו מרוב השתוקקות לפעולה אך אינו עושה דבר, משום שזה בלתי אפשרי עבורות לעשות משהו, משום שדומה שהוא כלוא באיזה כלוב, משום שחסר לו משהו שיעשה אותו פרודוקטיבי" וטען שעלינו לאמץ נקודת מבט של עשייה "רדודה", שקט פנימי המוליך לפעולה, עשייה ולא חשיבה.
ואן גוך מתייחס בדבריו למונח "אחיזה", היכולת לאחוז במהות של הדבר אותו הוא יוצר, תוך הכרה בקושי שבדבר. האופן שבו הוא יצר הזכיר לי את מנדלייב והטבלה המחזורית – הידיעה שיש דברים שאיננו יודעים, חומרים שאיננו מכירים, אבל הם חייבים להיות קיימים ובעלי תכונות מסויימות. שני יוצרים אלה הראו לנו שכדי ליצור ולהגיע לתוצרים, עלינו להפסיק לשאוף ללינאריות ולקוהרנטיות, ליצור מכיוון שאנחנו יכולים לעשות זאת, ולהאמין שביום מן הימים נוכל לדגדג באיזו איכות אליה נרצה להגיע.
תילי תילים של רשימות נוכל לכתוב בתחילת כל שנה ולהישבע בפני עצמינו שבשנה הזאת נוכל לאחוז במושג החמקמק של העשייה, אולם עדיף שנודה בפני עצמינו, שלדברים יש קצב פנימי שמוביל אותם ואילו אנחנו יכולים רק לקוות שעל ידי עשייה מתמשכת נוכל לעשות לפחות דבר מבין אלה שרצינו, גם אם תמיד ייראה לנו שככל שאנחנו רוצים יותר אנחנו משיגים פחות.
ואולי דווקא אלה צרות של עשירים, נראה לי שעדיף להספיק פחות משנרצה מאשר לא לדעת כיצד למלא את הזמן, שכן אין דבר מתסכל יותר מלגלות שהתפנו לנו כמה שעות חסרות מטרה אך אין לנו רעיון כיצד לנצלן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה