השמש בקושי הפציעה והגשם שוטף. אני יושבת בחדר לבושה לריצה ומחכה בחוסר סבלנות, אולי תהיה הפוגה שתאפשר לי לצאת לאימון יבש. השעה שש, שש ועשרה, שש ושלושים, הפוגה לא נראית באופק ובלית ברירה אני מגיחה מתחת לגג הבית לריצה רטובה. הגשם הכבד מערפל את שדה ראייתי, אני מקיפה את קריית יובל, נכנסת לרחובות הקטנים, מתחברת לכביש הראשי ומגיעה לצומת אורה. באחת הנוף ההררי היפה מתגלה מבעד לערפל ולמרות הרטיבות אני מחייכת לעצמי.
לפני שבועות בודדים עברתי לעיר. יער, עליות, רק חסר הים – אמרתי לכל מי ששאל אותי למה דווקא ירושלים. לפני המעבר ביצעתי ריצות היכרות עם השטח, בחודשי הקיץ רצתי בדרך בורמה, נחל כסלון, הר כרמילה, נס הרים, צובה, וכל עלייה שנצפתה באופק. אולם למרות ההכנה האינטנסיבית כשהגעתי לעיר היא נראתה לי זרה ומנוכרת. "אין כמו להכיר עיר דרך ריצה" כך אומרים, על אף שדווקא אני הייתי מעדיפה שההיכרות והשייכות יפלו עלי מהשמיים בלי צורך בקילומטרים ארוכים. כידוע, מהשמיים לא נופל דבר פרט לטיפות הגשם ואולי איזה מטאור, ועל כן נדרשתי לנעול נעלי ולצאת למדרכות.
חמישה קילומטרים מדדתי בין המרכז המסחרי של קריית יובל לגבעת רם, שביל ריצה ואופניים סלול כמעט לכל אורך הדרך ומאפשר תנועה נוחה ובטוחה. בסוף העלייה הארוכה לאוניברסיטה מחכה הצ'ופר האמיתי: אצטדיון תקין ונקי לאימוני איכות מהירים. מעט סיבובים במישור והסתובבתי בחזרה, כל הדרך בחזרה לקריית יובל שגם היא, איך לא, בעלייה.
הנטייה הטבעית בחורף היא להסתגר בבית; החשכה שיורדת מוקדם, הקור והגשמים מקשים על היציאה החוצה לשם פעילות גופנית. בתנאי מזג אוויר כאלה רבים פונים לחדר הכושר ולאימונים בחללים סגורים, אולם באמצעות הקפדה על ביגוד מתאים ניתן לבצע אימון כמעט בכל מזג אוויר. מחממי אוזניים הם הנשק הסודי שלי, אם אני לא שומעת את הרוח הרי שהיא איננה קיימת. טענה נוספת ניתן לטעון כנגד העליות, שכן כל מסלול שאורכו עולה על קילומטרים אחדים יכלול עליות משמעותיות. למרות זאת, לאחר שגיליתי את המימד השלישי ריצה במישור נראית לי חסרת ריגושים; אי אפשר להתווכח עם הסיפוק הגדול כאשר כובשים בריצה עלייה נוספת, עומדים בפסגה ונהנים מהנוף.
אחרי מספר ריצות בגשם כבר שכחתי את האימונים בחום התל אביבי של אמצע הקיץ והפכתי לציידת עליות מקצועית. רק דבר אחד נשאר כדי להרגיש שייכת לעיר באמת: השלטים שמובילים ליער ירושלים מפתים אותי, המפה והמצפן נמצאים בהישג יד, וכל שנשאר הוא לרדת לשבילים ולהתחיל להכיר את השטח האמיתי. נראה לי ששבילים מלאים בבוץ עליהם מסוככים עצים ירוקים ורטובים הם התרופה האמיתית למונוטוניות של ריצה על מדרכות העיר, בגשם, לבד, בחושך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה