אילו היו לי ארבע שנים אשר יכולתי לעשות בהם כל אשר חפצה נפשי הייתי לומדת עיצוב אפנה ומתמטיקה. אלה שני דברים אשר לא ברור לי טיב הקשר ביני ובינם, האם מדובר באהבה אמיתית, במשיכה שולית, או בכלל במקדם מתאם אקראי, שכן לא היה לי את הזמן לבחון את קשרים אלה. "לא היה לי זמן" אינו ביטוי מדוייק, מאחר שהזמן העומד לרשותי ידוע וזוהי הבחירה במה להשקיעו אשר נדמית לפעמים מעורפלת. גם "מעורפלת" אינו תיאור טוב, הואיל והדרך בה בחרתי אינה אקראית ורציתי אותה במשך שנים רבות, על רצון זה ניתן לאמר שהיה צלול והחלטי כך שגם ניסיונות אקטיביים לערערו עלו בתוהו.
הבעיה אם כן טמונה לא בסדר העדיפויות או בחוסר ההחלטיות אלא באופיו החמקמק של הרצון ביחס ללינאריות הבלתי מתפשרת של הזמן. בעוד שהזמן לינארי, או לפחות כך מתנהג בתנאים סטנדרטיים של 25 מעלות צלזיוס ולחץ אטמוסיפרה אחת, הרי שכמות הדברים שאנחנו רוצים להספיק הינה אקספוננציאלית ובעלת אופי פרקטלי. המתמטיקאים עשויים להגדיר את אינסופיות הזמן כ"אלף אפס" בעוד שאת אינסופיות הרצון כ"אלף", שכן הזמן הוא בר מניה בעוד שהרצון מעצמת הרצף. מכאן ברור שהניסיון להכניס את הרצונות ללוח זמנים שקול לניסיון לספור את המספרים הממשיים באמצעות האלכסון של קנטור.
יוצא שדווקא חודשי הקיץ מנקזים אליהם לא רק הרהור עקר במאוואי הנפש אלא גם עשייה רציונלית בלתי מתפשרת, עשייה אשר משלבת עניינים בעלי תכלית ביחד עם אימונים אינטנסיביים למרתון או הזדמנות לריצות הרים ארוכות במיוחד, אלה וגם אלה מהווים עבורי את ראש סדר העדיפויות שבחרתי לעצמי. כך יוצא שמכונת התפירה יושבת מבויישת בתוך ערימה של סקיצות, בדים ורעיונות, בידיעה ברורה שאין לי, או לפחות שאיני בוחרת, להשקיע את זמני בהוצאתם לפועל. הקיץ אשר בסופו יוצאים גליונות ספטמבר של עיתוני האפנה הגדולים מעלים שוב את התהיות בנוגע ל"זמן הנכון" שיאפשר לי לסטות למספר שנים מן המסלול בו אני בוחרת מדי יום מחדש, ולהשקיע את הזמן בדברים האחרים שברשימת המשאלות שלי.
האופנה והמתמטיקה כפי שאני רואה אותם אינם רצונות ללמידה דיסקרטית של שני תחומים אלא פתח לשני עולמות בהם אני מרגישה חסך: עולם האמנות שחסר לי מאז סיום התיכון המקפל בתוכו את הזכות להרהר במחשבות קיומיות, לקרוא קריאה סתמית ואף להנות משטחיות אסטטית, ועולם החשיבה האבסטרקטית שמיוצג על ידי המתמטיקה אבל מהווה כלי שרת עבור אותן מחשבות קיץ מופשטות שמילים, בגדים וציורים אינן נותנות להן ייצוג מספק. לאור זאת, ייתכן שהרצון לשלוט במיומנויות נוספות הוא עבד של הכמיהה להיות מסוגלת לדון, אפילו עם עצמי, בתהיות העמוקות דמויות המערבולת של חוסר הסכמה וקוהרנטיות בין מחשבה למחשבה. האמת הזאת עצובה במיוחד שכן היא מאששת את אשר ניסיתי להתחמק ממנו במשך זמן רב – שגם אני, כמו רבים אחרים, שרויה ברציונליות בלתי מתפשרת השוללת ממני את האפשרות להתייחס לבעיות-של-שגרה ולפתרן באמצעות כלים מחשבתיים מופשטים, יכולת החשובה לא רק עבורי כבן אדם מן הרחוב בהתמודדות עם בעיות של הלב אלא גם עבור ה"אני שאהיה" בהתמודדות עם בעיות אמיתיות אשר תוצגנה לפני בבגרותי.
שהרי כאן טמונים אחד הפרדוקסים של ההתמודדות המדעית, בין ההתנהלות ה"חופרת" המתמקצעת בתת-תחום קטן ובין ההתנהלות ה"קופצת" המסוגלת להביא עמדות מתחומים שונים אך מתקשה להתכנס לכדי רעיון קונקרטי. נקודה זו, אשר זכתה כאן לדיון נרחב, הולכת ותופסת מקום ממשי בבחירות היום יומיות שלי ככל שאני מתקרבת לעבר העתיד של עצמי ובחירותיי הולכות ומכנסות אותי להחלטות ומחוייבות. אם אחד הפתרונות של הפרדוקס הוא לפתח בגיל צעיר כלי התמודדות הלקוחים מעולמות תוכן אחרים כגון האמנות עבור המדען או המתמטיקה עבור האמן, הרי שלמידתם אינה בגדר "לוקסוס" הנטחב לתהומות רשימת המשאלות אלא צורך אשר הגשמתו תקדם כל אחד במסלול אשר בחר לחייו.
רעיון ה"רב-תחומיות" בשמו המודרני אינו רעיון חדש, מושג "איש האשכולות" היה קיים עוד מימי לאונרדו דה-וינצ'י ונדמה שזוכה לעדנה מחודשת. ביחד איתו ראוי שיתנער מאבק מושג ה"מנחה" (או: מנטור) עבור צעירים, שכן ביכולתי למצוא מאמן שיבנה עבורי תכנית ריצה, עורך שיתן פידבק על הכתיבה ומישהו לפנות אליו בשאלות אקדמיות, אך קשה יותר למצוא אחד שישלוט בכל התחומים האלה ואף יחפוץ להשקיע מזמנו להנחלת הידע והמיומנות לדור הצעיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה