בתקופה האחרונה אני מוקפת בהתלבטויות. כנראה שבאופן אובייקטיבי כמות ההחלטות שמתקבלות סביבי או שאני מקבלת בעצמי נשארת סביב ממוצע קבוע, אך בתקופה האחרונה נדמה לי שסוגיות הרות גורל נידנות בשיחות הטלפון או במפגשים, שלא לדבר על שאלות בהם מתחבטים במעגלי הריצה. ואולי זו אינה כמות ההחלטות שמקיפה אותי אלא כמות הפעמים בהן ה"פחד" עולה כשיקול לקבלת החלטה זו או אחרת.
תהליך קבלת החלטות משתנה מאחד לשני ולכל אחד הדרך והשיקולים שלו. אולם נראה לי שבבואנו לקבל החלטה שתשפיע על גורלינו קשה להסתפק ברשימה רציונלית של יתרונות וחסרונות עבור כל אחד מהצדדים וסכימה רציונלית של "ניקוד" בעבור כל קטגוריה. על אף שהייתי רוצה לכתוב סקריפט פייתון שיוכל לנהל את ממשק ההחלטות שלי נדמה לי שהלב, או יותר נכון ה"תשוקה" היא זו שמכריעה את הכף. "מדע זה עניין של תשוקה" אמר לי בתחילת השנה אחד החוקרים בנוגע ללבטי באשר לכיוון מעבדה, ואילו היום כאשר אני ניצבת בפני החלטות של חול באשר לאופן שבו אנצל את זמני זהו הרצון היצרי להבדיל מן הרציונלי שדוחף אותי לקבלת ההחלטה. עבור החלטות שמידת השפעתן על חיי מעטה, למשל מה אלבש היום או באיזו תכנית טלוויזיה טפשית אצפה, השימוש באיד כמכריע כף המאזניים נשמע הגיוני. הרציונל עסוק בניהול שגרת החיים ומי אני שאפריע לו בעבודתו בשביל החלטות פחותות ערך.
להבדיל מן החלטות אשר השפעתן על חיינו מעטה, החלטות גדולות יותר (כגון בחירת מוסד או מסלול לימודים, בחירת מטרות מקצועיות או אישיות וכדומה) מחייבות מערכת שיקולים מורכבת. אלה ההחלטות אשר עבורן אנחנו מחדדים עיפרון ויושבים שפופים לשולחן במטרה לנתח את התוצאות האפשריות של כל בחירה. נרבה בתרשימים, טבלאות, תחזית תוצאות אפשריות, אינטגרציה בין גורמים ולבסוף – ניקח את הידע, נסובב אליו את הגב, ונחליט לפי הלב. עם כל הכבוד לראש זהו דווקא הרגש שבסופו של דבר צריך להתמודד עם התוצאה.
על הראש קל לנו להשפיע, לעומת הרגש שמתחפר בעמדתו ולא זז במילימטר. כמה פעמים נתקלנו בבעיה שבה אנחנו יודעים מה "נכון" לעשות אך מתקשים לוותר על מה שאנחנו "רוצים" לעשות? בדרך כלל אין זו בעיה, אלא שלרוב גורם עוין נוסף נכנס למשוואה, וכאן אנחנו יוצאים ממודל מתמטי דו מימדי אל המרחב העוין: הלא זהו משולש ה"רציונל-רגש-פחד" הנצחי.
נדמה לי שקו דק מפריד בין חוסר עניין לפחד ואני תוהה מה המשקל שאני נותנת ל"פחד" מהלא-נודע בתהליך קבלת ההחלטות שלי. "כי זה לא מעניין אותי" זאת סיבה סטנדרטית ומצויינת לא לבחור בקורס מסויים באוניברסיטה או להימנע מהתעסקות באפיק מחקרי מסויים, אולם לעיתים אני מוצאת את עצמי תוהה האם מדובר בחוסר עניין אותנטי או אולי דווקא בפחד מכניסה למסלול לא מוכר אשר מניא אותי מלקבל את ההחלטה.
כאשר חברי מתלבטים בנוגע להחלטות חשובות ומבקשים ממני להקשיב ולייעץ אני שמה לב שהמילה "פחד" מופיעה לא פעם בשיחתינו. הפחד מהלא נודע במשמעויות הרחבות אך גם הפחד הקונקרטי מהתמודדויות המצפות לנו. לעיתים נדמה לי שזהו דווקא הפחד ולא חוסר הרצון או העניין אשר מונעים מאיתנו לבחור במסלול שאולי היה יכול להתאים לנו, גם אם במחיר הצלחה פחותה מזו שהיינו רוצים עבור עצמינו. אני שואלת את עצמי שוב ושוב מה אני מעדיפה, מסלול בטוח ונוח עם עניין בינוני או לחיות בלהט ולשלם מחיר של כשלונות, כי הרי מי שלא נכשל הוא זה שאינו מנסה.
דרוש הרבה אומץ לבחור במסלול לוט בערפל, אומץ הנדרש לא רק עבור ההתמודדות עם הלא-נודע אלא גם עם הנפילות והכשלונות שבוודאי תהיינה בדרך. יציאה מהגבולות, יצ"מ, דורשת מאיתנו להסתכל לחשש בעיניים ולהאמין באופן בלתי מסוייג ביכולת שלנו. לאו דווקא ביכולת להצליח בדרך שבחרנו, אלא ביכולת להתמודד עם כל אתגר שתזמן לנו. והכוונה ב"להתמודד" היא לא להפסיק לנסות.
מדי זמן מה אני בוחנת את חיי ובודקת באילו מהדברים בהם אני עוסקת בחרתי מתוך הרגל או נוחות ובאלה בחרתי מתוך תשוקה טהורה. התקופה הנוכחית הייתה תקופה כזאת, ולאחר בדיקה מדוקדקת גיליתי להפתעתי שכמעט אין תחום עיסוק בחיי בו אני צועדת על קרקע בטוחה. המשמעות היא חיים עם "כדורים באוויר" וניסיון להחזיק את הראש מעל המים בכל החזיתות. מצד שני, העובדה שאיני חוזרת בחזרה לגבולות המוכרים לי מעידה שהפחד אינו מכתיב את התנהלותי.
בחירה בין הצלחה בטוחה לכישלון אפשרי זאת דרך אחת להסתכל על הדברים. אבל נדמה לי שלמרות חוסר ההנאה מכשלונות אני מעדיפה לחיות את חיי בלהט ומתוך הידיעה שאיני מפחדת ליפול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה