לפני מספר ימים פרצו לדירתן של סבתותיי, גנבו כסף ותכשיטים ישנים. בדירה מתגוררות שתי קשישות, אחת עברה את מאה השנים והשנייה כבר מספר שנים חוגגת 80. ביחד אתן מתגוררת עובדת סיעודית לעזור למבוגרת מהשתיים. הדירה כמעט לעולם שוקקת פעילות, שכן סבתי בת ה-80 מסתובבת בין ההרצאות בקתדרה לאמנות לאלה באוניברסיטת תל אביב, אולם סבתא רבא בגיל 100 מסתפקת בצפייה בטלנובלות ובטיולים יומיים קצרים בשביל האקשן שבגינה הציבורית.
מנתונים אלה עולה שמי שפרץ לדירה ביצע טרם המעשה מעקב אחרי השלוש, וחיכה להזדמנות הנדירה שבה יעזבו שלושתן את הדירה במונית על מנת לבקר בבית החולים. הוא פרץ את הדלת באמצעים פשוטים, לא הייתה זו דלת פלדה כבדה אלא דלת עץ פשוטה וישנה, בדיוק כמו הבית עצמו לא היה לה ערך רב למעט הזכרונות.
אני מנסה לדמיין לעצמי את הפרופיל של הפורץ או הפורצים. המניע לפריצה כנראה היה מניע כלכלי כיוון שנגנבו רק תכשיטים וכסף, בעוד שמכתבים ישנים הוצאו ממעטפותיהם אך נשארו במקום. לא ברור לי, אם כן, מדוע לפרוץ לדירת זקנים? מהמארב שוודאי בצעו על השלוש ברור היה שהדירה צנועה ופשוטה, והרי בכל מעשה פריצה יש סכנת התפסות, האם שווה היה להם להסתכן בהתפסות בשביל כמות הכסף והתכשיטים שאולי ימצאו שם? לא עדיף לפרוץ לדירה מאובזרת במכשירי חשמל חדישים?
אני תוהה כמה עני ונואש היה הפורץ, שהסכים להסתכן כך בעבור שלל לא רב. האם מדובר באדם מבוגר? אני מתקשה להאמין שאדם מבוגר יהיה מסוגל לפרוץ לדירה שמתגוררות בה נשים זקנות, שכן אני מעדיפה להאמין שמי שחי חיים ארוכים מסוגל להעריך ולכבד את המבוגרים ממנו. אני תוהה אולי היו אלה בני נוער שעשו זאת בשביל האתגר והריגוש יותר מאשר בשביל השלל? המחשבה הזאת מעוררת תחושות לא נעימות, שכן לדמיין חבורה של צעירים שאורבת לשתי קשישות ומנסה ללמוד את סדר יומן, בשביל לפרוץ למרחב האישי שלהן, מעלה שאלות קשות הנוגעות לחינוך ולהומניות.
האפשרות השלישית, המצערת, היא שמדובר בנרקומנים שחיפשו דרך פשוטה לארגן לעצמם את המנה הבאה.
הם בוודאי מתגוררים בקרבת מקום, אולי בגינה הציבורית שסבתא שלי אוהבת כל כך. כבר תקופה הם רואים אותה יושבת ומשוחחת עם הקשישים האחרים, מסרבים להתמסר לשנינות שלה, להעריך את הנפש הצעירה למרות מאה שנותיה, מתעלמים מחכמת החיים שצברה בשנים כה ארוכות. הם יודעים מתי היא יוצאת לטיול, יודעים מתי היא יושבת בגינה, יודעים מי החברים שהיא אוהבת במיוחד. אולי הם עוקבים אחריה בעיניהם חוזרת באיטיות הביתה, מדי פעם צופים בבתה, סבתי, יוצאת לעיסוקיה הרבים. הם יודעים שהאור בדירה תמיד דולק ושהטלוויזיה דלוקה בווליום גבוה; לא כדי לעצבן אלא מפאת בעיות שמיעה.
ויום אחד כשקמו לבוקר נוסף של ריקנות אחרי לילה של הוללות ראו את השלוש נכנסות למונית. האור בדירה היה כבוי, שעת הכושר הגיעה.
נכנסים לדירה המלאה בתמונות של אלה שכבר לא איתנו, מוקפת קירות המכוסים בספרי אמנות ומרוצפת בשידות המלאות בחפצי נוי שאספו הדיירים במסעותיהם מסביב לעולם. כל אלה חסרי ערך עבור הפורצים שלנו, שהרי מנשיקות לא קונים במכולת. הם נפנים לחטט בשידות ולמצוא מסתור של כסף או חפצי ערך אחרים. אני תוהה מה הייתה ההבעה על פניהם כאשר פתחו שידה אחרי שידה ונתקלו בקופסאות מלאות בתמונות שחור-לבן מהימים טרם קום המדינה, כאשר סביי היו עסוקים במשק, בלוחמה ובכיבוש אילת, במלחמה עיקשת לעצמאותובעבודה הקשה הכרוכה בהקמת קיבוץ בישראל. מדי פעם נתקלו במעטפה סגורה, אולי זיק נדלק בעיניהם כאשר נדמה היה להם שלבסוף מצאו את מה שעבורו הגיעו, אך האור בעיניים לא דלק זמן רב: עד מהרה גילו שמדובר בעוד מכתב אהבה ישן או אגודה של זכרונות המתים.
אני תוהה מה הרגישו כאשר מצאו לבסוף אסופה קטנה של תכשיטים, בהם טבעת הנישואין של אמא שלי אשר אותה הייתי אמורה לענוד ביום מן הימים. טבעת מכוערת ולא יקרה במיוחד, מעניין כמה מנות סם יש ביכולתה לקנות, מעניין מי סר-הטעם שיענוד אותה במקומי.
ולבסוף אני לא יכולה שלא לדמיין אותם יוצאים מהדירה מסופקים (או לפחות מסופקים למחצה) באמתחתם מעט כסף ותכשיטים ומאחוריהם בליל של מכתבים, תמונות ומילות אהבה שנותרו פזורות ומחוללות.
אני תוהה האם כמוני הערב ההוא נותר צרוב בנפשותיהם, האם הם השקיעו מחשבה נוספת בפנים שניבטו מהתמונות הרבות בהן נברו, האם לרגע לאחר שוך האדרנלין ופוג השפעת הסם עלתה בידם תמונת סביהם אשר חיים או שאינם בין החיים, והאם יבוא יום ויצטערו על שעשו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה