חנוכה

נדמה לי שאין חג המסמל את מניין הימים יותר מאשר חג החנוכה. מידי יום נר נוסף נדלק והמקום בחנוכיה הולך ואוזל. הנרות הדולקים מסמלים את הימים שעברנו ואילו הקנים הריקים מתמעטים. זכורה לי מילדותי התחושה המעורבת שליוותה את הדלקת הנר החמישי, הוא הנר הראשון "מהצד השני" של החנוכיה. חופשת הלימודים מתקרבת לקיצה ביחד עם הערבים הנעימים לאור הנרות, משאירים אותנו להתמודד עם החורף הסוער והחשוך עד לחופשה הבאה, בפורים.

            אחד מחגי החנוכה בילדותי זכור לי במיוחד; הסתכלתי בתום שמונת הימים על שעשיתי וגיליתי שבכל יום עשיתי דבר "חשוב ומשמעותי". ביום אחד נסעתי להכין נרות מדונג דבורים ביד מרדכי, ביום אחר ראיתי את היפהפיה הנרדמת של הבלט הישראלי, ביום שלישי ביליתי עם בנות הדודות. מנקודת מבטי נראה היה לי שיצאתי מצידו השני של החג אחרת, כאילו חיים שלמים חלפו בשמונת ימים אלה .

            קשה לי להיזכר בתקופה נוספת של שמונה ימים שבמהלכה חוויתי שינוי חיובי בסדר גודל כזה. בעצב מסויים אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שחשיבותו של היום הבודד הולכת ופוחתת, מפנה את מקומה לחשיבותה של תקופה. אנחנו סופרים בסימסטרים, ב11-3 של צבא, בחמשושים של עבודה קבועה, אבל דווקא יחידת הזמן הבודדת חולפת מהר ומבלי שניתן על כך את הדעת.

            מידי ערב בריצתי אני רואה את הנרות הדולקים בחנוכיות הציבוריות ולפעמים גם בחלונות הבתים. "רגשות מוזרים מתעוררים לנוכח אור השמש המוזהב על פני ארץ חולית ויבשה זו, הרחק כל כך מהבית." מהדהד בראשי המשפט האהוב מהספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע". האור המוזהב של להבת הנרות, ביחד עם זה הבוקע מחלונות הבתים, מחזיר אותי בזמן לבית ילדותי ולחמימות של נרות החנוכה בחיק משפחתי. אלה הריצות הקרות לפני זריחת השמש בבוקר ולאחר שקיעתה בערב שממסכות על המולת היום ומאפשרות להתמקד ביחידת הזמן הנוכחית, ביום החולף ובמעשים שהופכים אותו למשמעותי, בפני עצמו ולא רק כחלק מתקופה ארוכה יותר.

            בניגוד למגמה הרווחת זהו דווקא חג החנוכה ולא חגי תשרי, שגורם לי לרצות לפעול ולשנות, לשפר וליצור יותר משיצרתי בעבר. סממני החג מלאי האור והאופטימיות ומשמעותם הסמבולית של "ניצחון האור על פני החושך" נוסכים בי תקווה, שלווה ומוטיבציה מחודשת לפעילות נמרצת ושמחה. אני יוצאת לריצה נוספת בחושך ובקור, מחייכת לעצמי והפעם מתנגן משפט אחר, מ"המאהב" – "יתפלאו האנשים מה קרה לנעים שהוא מלא תקווה פתאום"

עוד ימים אחדים ורגע לפני שתאוכסן עד לשנה הבאה, תמלא החנוכיה בשמונה נרות. כל שנותר לי הוא לקוות שבתום שמונת ימים אלה ארגיש, שוב, אחרת.