"עונג שלי מעישון ועונג שלה ממקום אחר" אמר הרטמן בהתייחסו לטוני, אולם היה זה פרויד שטען כי "לפעמים הסיגר הוא רק סיגר". הסיגר באשר הוא רחוק ממני. אמנם אני נמנית על חברי "חוג שמחת הסרטן" אולם אינני טורחת להתעניין בימי החול בנעשה בחזית מלחמה זו.
בשישי האחרון תוך כדי התקדמות איטית בטור בסופר נחו עיני על מצית בעיצוב מיכל נגרין. כמו כל אחד אחר הרמתי אותה וסובבתי אותה בידי, מחפשת את הלוגו של המעצבת, אך כשסובבתי אותה לכיווני הביט בי בחזרה ציור של גבר ואישה מעשנים מקטרת. במקרה רק יומיים לפני כן קראתי מאמר המקשר מוטציות בגנום שמופה של סרטן ריאות לכימיקלים הנמצאים בסיגריות ולכן הסבה התמונה את תשומת לבי. אכן, מי שצופה ב"גברים של שדרות מדיסון" מביט בדמויות מבעד למסך עשן, אותו עשן סמיך העולה מבין דפי ספרו של מייקל שייבון "הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר ווקלי" ונכון כי הביגוד של שנות החמישים אינו מושלם בלעדי אותה המקטרת בעלת החזות האריסטוקרטית; אולם, בעוד שהמודעות לנזקי העישון הייתה בחיתוליה לפני עשורים אחדים, בעשור הנוכחי חלה התקדמות משמעותית בתחום שהובילה להוכחות מדעיות חד משמעיות.
הסיגר של פרויד כבר איננו רק סיגר וייטב היה אילו החליפו עשירי הרוח את הסיגריה במשקפיים בעלי עדשות בירה, כפי שמחייב צו אפנת הרטרו. אין צורך להכביר בנתונים סטטיסטיים, לא כי הם אינם קיימים או כי הם אינם חד משמעיים, אלא כי כנראה שעבור המעשנים זה פשוט לא מספיק חשוב.
אינני יודעת מדוע אך העציב אותי המצית והטריד את מנוחתי. אני חושבת שיותר מהכל הוא סימל את החור בבועה שהולך ומתרחב ואת האוויר שממשיך לברוח ממנה והלאה, ובתמורה מצמצם את מרחב התמימות. ייתכן שנכון כי המודעות היא קללה, אך מדובר בחרב פיפיות כיוון שמכאיב לנו לדעת אך מכאיב לנו להישאר לוטים בערפל. אינני מאשימה את אלה אשר בוחרים להטביע את יגונם ואת כובד החיים במסך העשן של הסיגריות, אלה שעבורם ההתמודדות היום יומית עם החיים האמיתיים קשה מידי עד שהם נאלצים להיעזר בסממנים חיצוניים של מגניבות ומאלחשי תודעה כדי להתקיים. אני חשה צער עבורם ותוהה אם מרוב עשן הם אינם רואים את היער ולא מבינים שאילו חי שרלוק הולמס בתקופתינו כנראה שגם הוא היה מחליט להיגמל, כי מה טובה התבונה כשהחולי לא מאפשר לממשה?
"העולם הוא בחוץ ושם אנחנו צריכים לחיות" נכתב בסיפורי האוטורי, ניתן כמובן להתווכח כיצד מגדירים את העולם ואיפה זה בדיוק בחוץ, אך את הוויכוחים האלה אשאיר למגניבים בעלי העושר הרוחני, האינטלקט והסיגריות. אני בינתיים בוחרת להימנע מהסטטיסטיקות עד כמה שיעלה בידי, אך משנות החמישים אעדיף לקחת את השמלות בלבד ואת העשן להשאיר בחוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה