הדרך לרוב סיזיפית, מלאה במהמורות, דורשת מסירות מהבוחרים לצעוד בה, ובתומה ניתנת תוצאה מספרית; תוצאה זו, טובה או רעה, אינה משקפת את הדרך שמתפתלת מאחוריה. אין ביכולתם של מספרים לספר את הסיפור.
לכן אספר אותו בעצמי.
את ימי העברתי בספירה. ספרתי את העננים שגרים בשמיים, את הציפורים שגרות על העץ, את העלים שנשרו על אדן חלוני ואת פתיתי הקורנפלקס הנושרים לקערה. ספרתי לפרנסתי הפסדים ונצחונות של אחרים, כישלונות וזכיות, ספרתי מסמכים אין-ספור, ספרתי תכונות. נתתי ציונים, הוספתי והחסרתי נקודות, הערכתי סיכונים ומדדתי הצלחות. אלה היו ימי חיי אותם הערכתי באין סופיות ואת מספרם, הקטן מן המשוער, שכחתי לספור.
באחד מימים אלה בעת שחזרתי ממגרש המספרים שלי מצאתי ביצת ציפור עלומה נחה על אדן חלוני. שלושה סנטימטרים אורכה, שניים קוטרה, לבן עם רמז של ורוד היה צבע קליפתה. היא נחה לה שלווה ומסתורית על שלושים ושבעה זרדים, מתערסלת בפינוק ונהנית מקרני השמש האחרונות. כשם שבאה, כך ציפיתי שתחלוף. בלי להותיר סימן ובלי לספר לי את סיפורה. אך הימים נקפו והיא נותרה שם בהתרסה כאילו מצפה לאיש שיבוא להנעים את זמנה. הסתכלתי בה מדי ערב מנסה להתעלם מן העצב העצור בה. מסרב בעקשנות לגעת, לסובב, ללטף, להעניק יחס. הסקרנות הייתה קשה לי אך יותר ממנה הקשה הפחד. ואם תתפוצץ לי בידיים? ואם אתמלא בריר? אינני יודע איך נראית ביצה מבפנים.
וביום מן הימים בשובי מן העבודה היא לא הייתה שם. רק שלושים ושבעה זרדים מתפנקים בקרני השמש האחרונות עם זוהר ורדרד מרצד המרמז על זאת שפעם נחה שם, ומי יודע אם תשוב.
"בוקר טוב מר מספר" ברך אותי לשלום הזבן. "מה שלומך הבוקר?"
"שלומי?" עניתי, בורר את מילותיי בקפידה. "שלומי שפיר". וזאת הייתה האמת, אמרתי לעצמי, שהרי לא השתנה דבר מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. "האמנם?" קול קטן במעבה נפשי הרטיט שם איזה עצב. נזכרתי לרגע בביצה הלבנה-עם-רמז-ורוד שהתארחה אצלי זו תקופה, ותהיתי אם עשיתי טעות. "שלומי שפיר" חזרתי ואמרתי, מוחה באחת את מחשבותיי ושב להתרכז בדברים החשובים באמת.
שילמתי לו במטבעות קטנים על ליטר חלב, 430 גרם עגבניות, שבע ביצים ופרח אחד של ברוקולי לשים בצנצנת על השולחן בסלון.
בשובי הבייתה אמא-יונה נחה על שולחני שכוסה כולו בצרכיה הירוקים. מבט מרושע אחד נתנה בי והתעופפה מבעד לחלון. התגברתי על הבחילה הגואה ונפניתי למלאכת הניקיון. הברוקולי ישב מבוייש בפינה ובין מטלית אחת לנטילת ידיים ראיתי שהביצה שלי שבה לאדן החלון. היא התכרבלה לה שם בין קרני שמש הבוקר כאילו מעולם לא הלכה.
חזרתי להביט בה, ורודה ומתפנקת, ותהיתי מה עלי לעשות. חשבתי על היונה הקטנה שגדלה לה שם בפנים מחכה לרגע שתבקע ובוודאי מתגעגעת לאימה שהמריאה לה לארץ אחרת. באחד מן הימים בשובי הביתה הביצה הייתה בקועה והגוזלה הקטנה – אין.
"בוקר טוב מר מספר" ברך אותי לשלום הזבן. "מה שלומך הבוקר?"
"שלומי?" עניתי, בורר את מילותיי בקפידה. "שלומי שפיר". וזאת הייתה האמת, אמרתי לעצמי, שהרי לא השתנה דבר מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. "האמנם?" קול קטן במעבה נפשי הרטיט שם איזה עצב. נזכרתי לרגע בשברי הביצה שהותרתי בודדים על אדן החלון, ותהיתי אם עשיתי טעות. "שלומי שפיר" חזרתי ואמרתי, מוחה באחת את מחשבותיי ושב להתרכז בדברים החשובים באמת.
בבואי הביתה זרקתי את פרח הברוקולי שכבר יבש והתייבשתי לשולחן עבודתי. מניתי את המספרים שיהיה עלי לספור היום, וכשסיימתי ניקיתי את החלון משברי קליפה ושלושים ושבעה זרדים, והבטתי בקרני השמש האחרונות שוקעות אל תוך הלילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה