בראיונות הקבלה לרפואה ביקש ממני המראיין לספר על מקרה שבו אדם אכזב אותי, עד כדי כך שדעתי עליו השתנתה. עניתי לו בכנות שאינני יכולה לתאר סיטואציה כזאת. באשר לסיטואציה ההפוכה – חפרתי וחפרתי במעבה נפשי עד שדליתי משם שמץ של אמת, ותיארתי באריכות את סיפור ההצטרפות לקבוצת הטריאתלון "שלי" ועל המאמן שלמרות האמון המועט שנתתי בו בתחילה, עודנו האחד ש"לא מאכזב" בהגדרה.
ואולם החודשים האחרונים זמנו לי אכזבה גדולה מאדם אותו הערכתי ובו ראיתי כזה העושה את "הדבר שנכון לעשותו" ומנגד דעתי השתנתה מקצה לקצה באשר לאחר, אשר היה נדמה לי כאיש לא נעים אך התגלה ככתובת לפתרון בעיות ולתווית דרך.
האכזבה לא מרפה ממני. בקיץ זה ימלאו עשור למותה של אחת אותה ראיתי כעמוד התווך של "מחנה המעשים הנכונים" ומזה שנים שאני מחפשת מי אשר ימשיך את דרכה וישא את לפיד האמת והערכים. מדי פעם מבליח מישהו המנסה להציג מראית עין של אישיות כנה וחסרת פוזה, אך בדרך כלל די מהר מתבררת האמת. הפעם טעיתי בגדול, שכן לקח לי זמן רב להיווכח ש"היה נכון" הינה לא יותר מססמת צופים, ונדמה שאחרי גיל 18 נפנים המעשים הנכונים להאיר דרכו של אחר.
רבים אומרים לי שכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. שאם אפסיק לצפות מאנשים להתנהג לפי אמות מידה קפדניות ואם אפסיק לשים מבטחי באנשים מפוקפקים, לא אתאכזב. אך אני תוהה מה עדיף לי, להתאכזב אכזבה צורבת מאותם אנשים, או להוריד את הציפיות ובאופן בלתי נמנע להוריד את מידת הציפייה הערכית שלי מעצמי? שהרי הדברים שלובים אלה באלה, וכצעירה בשלהי גיל ההתבגרות הסולם הערכי שלי ממשיך להתעצב ומושפע באופן בלתי נמנע מן הדוגמאות הניתנות לי על ידי הבוגרים והחכמים ממני.
עוד אומרים לי שהאכזבה תלך ותקהה, וגם הפעם ביני ובין עצמי אני תוהה אם כדאי לי לתת לה לקהות. שכן כל עוד היא צורבת בי אני יכולה להרגיש בטוחה ביכולת שלי להבחין בין טוב ורע, בעוד שברגע שאתן לאכזבה להתמוסס, חלק מיכולת הבחנה זאת תאבד ואני איוותר במעין ואקום דומם שבו "טוב" ו"רע" אינם ערכים בעלי משמעות אלא איזשהו רצף אפרורי אשר עבורו ה JND שלי בלתי מספיק.
אך יותר מהאכזבה הצורבת מאותו אדם, אני מאוכזבת מעצמי על כך שהאמנתי בקיומו של צדק קוסמי אינהרנטי שייצר את הדבר הנכון ויוליד אותו מתוך מציאות שדבר בה אינו נכון! בניגוד לאותו צדק קוסמי אשר קיומו מוטל בספק ועדויות לחוסר קיומו מגיחות מכל פינה, האנטי-ערך שלו "חוסר צדק אינהרנטי" קיים בשפע. בתקופה האחרונה חשתי את נחת זרועו והיא הותירה בי את חותמה הכואב.
אני בוחרת להמשיך באותה דרך ולחפש בתמימות ילדותית וביאוש הולך וגובר את שאריות הצדק הקוסמי שמישהו בוודאי איבד. ואם הן לא תמצאנה ואני אמשיך להתאכזב, הרי שעדיין ארוויח דרך נעימה וורודה הרבה יותר מאשר זו בה צועדים אלה אשר ויתרו מראש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה