"החיים חזקים יותר מהכל", אמרה אמא. הסתכלתי על ידה הקטנה, ענוגת האצבעות, שעורה כבר החל להתקמט ברשת של עשרות קמטוטים, המלטפת את שרוול הפיג'מה שלי. "זה יעבור", היא אמרה, "הכל עובר". מה היא ידעה. מה יכלה לדעת מתוך הבועה הזעירה והשקופה של חכמת החיים שלה, רואה בעולם שמחוץ למעגל רצונותיה ישות מנוכרת, בלתי מפוענחת. איך יכלה לדעת את מה שאני יודעת כבר היום, ואין לי ספק שהידיעה תלך ותעמיק עם חלוף השנים, הידיעה ששום דבר אף פעם, אבל אף פעם, לא עובר. הפרטים קופאים, מסתתרים מאחורי צללים של מציאויות חדשות, ושוב צפים ועולים במלוא הצבע, במלוא התחושה, כשמופעלים המתגים המתאימים. טיפת דם מדקירת מחט, דמות שהבחנת בה לרגע ברחוב הומה, עלבון שולי, אבידה של מה בכך, שנת צהריים רעה – והנה שוב הם כאן אתך, בני האדם, התחושות, האירועים – בהירים, זכירים עד מוות, חדורי הווה כאילו התרחשו ברגע זה עצמו. לעולם אין לדעת מה יצית בך את שרשרת המולקולות שתוביל אותך באכזריות אל האירוע המקורי, הקדום, שייתמר בתוכך כפטרייה אטומית רעילה, יתפרע ברוח שחורה ברחובות תודעתך. לא, אמא. שוב דבר, אף פעם, אבל אף פעם, לא עובר.
(לילי לה טיגרס / אלונה קמחי)
אומרים שהזמן מרפא את הפצעים, ושלקצף אין זוכר, ואולי אכן קיימים כאלה בינינו, אנשים שכחנים, אך בוודאי לא כולם.
ויש כאלה אחרים, אולי ברי המזל מבינינו, אשר זוכרים הכל. לא רק עובדות, פנים, שמות, מעשים, אלא גם את כל הרגעים הקטנים אשר לא ניתן להגדיר ברשימות מסודרות אך בלעדיהם שום דבר אף פעם לא יהיה שווה כל כך.
אנשים אלה, לפעמים, ייתכן שהיו רוצים לשכוח.
אני תוהה איך נראים החיים ללא זיכרון ברור של כל הרגעים הכואבים כולם, אני תוהה איך היו נראים חיינו אילו לזמן היה כוח מרפא. בהינתן האפשרות, אני תוהה אם הייתי מעדיפה לשכוח. החיים היו ללא ספק קלים יותר, חסרי דאגות, הכאבים היו פשוטים ועוברים מהר. גם אירועים אשר בעיתם גרמו לי לסבל נורא היו הופכים כהים ומעומעמים לאורך הזמן.
הלוואי שהיה ביכולתי להגיד לקצף שאני זוכרת, זוכרת את כולו בניצוצותיו הלבנים מתנפצים לחול, את שאריות ציורי החוף שהוא מחה בדמעותיו המלוחות. לעיתים נדמה לי שאין הוא יודע על כל הזכרונות המקיפים אותי ואני תוהה איך זה מרגיש להיות קצף, לחשוב שנשתכחת מלב.
הקיץ מביא אתו ניחוחות של ים, של שמיים כחולים, ילדים מקפצים בין הגלים.
הקיץ מביא אתו גם קצף.
והייתי רוצה לדעת שכשנלך הפעם לים ונאסוף את הצדפים, ונקפץ בין הגלים, ונתחמק ממדוזות, ונסתנוור מן השמש, נזכור גם את הקצף. קצף לא אשם שהוא איננו בכלל גל, וגם לו מגיע שנזכור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה