"Sometimes I wonder about my life." (You've got mail)
דחיינות איננה אחת מתכונותיי הטובות, אולם כבר ואן-גוך הגדיר שני סוגים של עצלנים ואני מעדיפה לתת לעצמי, מחמת הספק לפחות, את קלף הכניסה לקבוצה השנייה. ייתכן שגם דחיינות עצמה נחלקת לשניים: הדחיינות הנובעת מחוסר יכולת או רצון למשימה, לעומת זאת הנובעת מכך שטרם הבשילו התנאים שיאפשרו לנו לעמוד בה בהצלחה. שהרי על מנת לבצע משימה בהצלחה יש להבין לעומק את הפרטים, לבנות תכנית פעולה, ולבצע. לא תמיד נופלים חלקי הפאזל למקום ומאפשרים לנו להוציא לפועל את רעיונותינו בצורה הטובה ביותר. לעיתים, במצב כזה נמצא את עצמינו בוהים בחלל, רואים עוד פרק בטלוויזיה או פוצחים במסכת פעולות הדחיינות האהובות עלינו. נדמה לי שהחוק הבלתי כתוב של היקום בנושא הזה טוען שברגע שהתחלנו לנקות את הבית – אז נדע שהמצב רע באמת.
ואז מגיע הלילה שלפני. הרי לא משנה כמה פעמים אמרנו לעצמנו שזוהי הפעם האחרונה שאנחנו מגיעים ללילה לבן יום לפני תאריך הגשה חשוב, אנחנו מוצאים את עצמינו פעם אחר פעם באותה סיטואציה. גם כאן אני חושבת שניתן לחלק את הסוגייה לשניים. ראשית העובדה שגלולת הלילה שלפני היא למעשה תרופה לבעיה הבסיסית. הרי אנחנו מחכים זו תקופה לאסימונים ליפול, לתמונה להתבהר ולרעיון לרקום עור וגידים. וככל שנתחיל משימה מוקדם יותר, כך נשקיע בה יותר זמן, חלק מהזמן הזה הוא זמן מבוזבז של עבודה שאינה יעילה ואף מיותרת. הלילה שלפני לא נותן לנו את המותרות האלה, בלילה שלפני עלינו לגרום לדברים לקרות. יש בזה מן הנוחות לדעת שמשימה שהתחבטנו בה זה זמן רב תבוא לסיומה בעוד שעות ספורות, והלחץ פעמים רבות מאלץ מחשבה תקינה וכמובן יעילות מירבית.
שנית, הלילה מאופיין במה שניתן לכנות כ"עייפות יצירתית". זכורים לי הלילות האלה מהתיכון, בהם נאצלתי לכתוב משימה משמימה בספרות או בתנ"ך ולא היה לי רעיון ולו הקלוש ביותר, אולם ב"לילה שלפני" נחה עלי הרוח ובתוך ענן של עייפות והשלמה עם העובדה שאני צופה בשעות השינה שלי עפות מהחלון, הצלחתי לייצר עבודה ראויה. יש משהו בה, בעייפות, שאמנם ממסך על כל חשיבה רציונלית או הסתכלות חדה על העולם, אך, ואולי בגלל, היא מאפשרת לתת חופש לרעיונות הטריוואילים פחות. נקודת המבט החדשה והמעורפלת שהיא מקנה לנו מוציאה מאיתו עשייה שבימים כתיקונם לא היינו מסוגלים לה. אנחנו עושים את זה בלי לשים לב; הרעיונות היו שם תמיד מוסווים מאחורי חשיבה רציונלית ומצפון, ורק כאשר האחרונים כוסו בערפל של עייפות הרעיון צמח כאילו מעצמו.
התבנית של הלילה הלבן קבועה פחות או יותר. ראשית אנחנו מבלים זמן שאין לנו בלקלל, את עצמינו שדחינו שוב את המשימות, ואת העולם כולו שהביא אותנו לסיטואציה הנתונה. אבל בחלק השני של הלילה איפשהו בין המוזיקה, הישיבה המשולהבת על הרצפה, הרעיונות שצצים, והגוף שכואב מהמאמץ – מגיע הקסם. אנחנו נכנסים ל"פלואו" היצירתי ויודעים שמשהו טוב מחכה לנו מהצד השני של הלילה.
אני בוחרת לקבל את הדחיינות, לא כי אני לא רוצה להילחם בה, אלא כי לפעמים נדמה לי שהיא פה כדי להישאר. אני חייבת להאמין שהפלואו צומח מתוך העייפות, שזהו פיצ'ר ולא באג. ולכן גם בפעם הבאה כשאשב על הרצפה עייפה וכואבת ואראה איך השמש מתחילה לזרוח אחרי לילה של עבודה עם גוף ונפש מרוטים ועייפים מן המאמץ, אזכור כי הדרך הזאת היא תבנית שיכולה לשרת אותי, אם רק אדע להשתמש בה בתבונה ולא לשבור מדי את הגבולות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה