יום האם

"But just as the river is always at the door, so is the world always outside. And it is in the world that we have to live." (Otori Shigeru, Tales of the Otori / Lian Hearn)

רשימה ארוכה של אזכרות, יום הזיכרון, הכלבה שלי, ויום האם – נדמה שכמו כוכבי הלכת המסתדרים בשורה פעם באינסוף שנים, ככה גם עשרת המכות שלי נעמדות זו לצד זו, כמובן בדיוק בכניסה לישורת האחרונה של שנה ב'.

            אז שנה ב' היא כמו ריצת 800 באצטדיון, שני סיבובים. ההיסטוריה מוכיחה שמרבית שיאי המסלול בריצות באורך זה נשברו ב"פוזיטיב ספליט" דהיינו הסיבוב השני איטי מן הראשון, דבר העולה בקנה אחד עם האיטיות הבלתי נסבלת המאפיינת את הסימסטר המתגלגל עלינו בעצלתיים בחינניות של סלע סיזיפי שיצא משליטה. ריצת שמונה-מאות קשה מספיק גם ככה, אין צורך להכביר קשיים ואזכרות, אך מאחר שנדמה לי שיום האם צץ בכל פינה וכולנו מצדיעים לאימהות העולם, לקחתי לעצמי את השהות להרהר בשאלה מהי אם ומהו בית.

            טימון ופומבה הגדירו בית בתור "המקום בו אתה שם את התחת שלך" (הגסות במקור) ככה שאם ללכת עם ההגדרה שלהם, אני גרה באולם מגיד, הדסה עין-כרם. אבל אולם מגיד, למרות שהוא המקום בו מקרינים את הסרטים בהיסטולוגיה, לא יכול להיות בית ולא רק כי השירותים למטה הם כמו השירותים של "מירטל המייללת" מהארי פוטר. אוניברסיטה לא יכולה להיות בית, אפילו היה זה קמפוס הר-הצופים על האמנות והתרבות שלו או גבעת רם עם כר הדשא רחב הידיים ממש כאילו היה זה "פארק הצבים" בסנטרל פארק הניו-יורקרי. זה קצת עצוב שאת השומרת בכניסה אני רואה יותר מאת המשפחה שלי ובאתר האוניברסיטאי אני מתעדכנת יותר פעמים מאשר באתר קבוצת הריצה שלי.

            
            קבוצת הריצה – זה בית;  בן שמן – זה בית; תחנת הדלק בלטרון – זה בית.

            אבל הפעם האחרונה שראיתי את חברי הקבוצה שלא בפייסבוק הייתה בקיץ שעבר, והפעם האחרונה שרצתי את העליות של פרוסט ביער בן שמן הייתה בחיים שלפני אנטומיה, והפעם האחרונה שבה יצאתי לרכיבה מתחנת הדלק בלטרון הייתה... הייתה... בדיוק ביום העצמאות לפני שנה – ברכיבת העצמאות שערכתי עם טלי, רכיבה במעלה צובה.

            ועדיין למרות שהבית הזה נדמה רחוק, שלא לדבר על ארבעת הקירות הממשיים ברחובות אותם לא ביקרתי חודשים, אם יאמרו לי בן-שמן אתמלא בחמימות של בית, ואילו מישהו יזכיר את לטרון אני אוכל לתאר באריכות סנטימטר-אחרי-סנטימטר של שולי הכביש, מנקודת מבט של רוכבת שהייתה חלק מן הנוף שבת אחרי שבת במשך כל גיל ההתבגרות.

            אנחנו חיים במחזוריות של עונות, של סימסטרים, של מבחנים, של ימי הולדת. ומדי שנה חוזרים ימי הזיכרון, האזכרות והמועדים המיוחדים וכאילו מתריסים שסגרנו מעגל, שעברה שנה והנה אנו מציינים את אותו התאריך, חוזרים ומסתכלים בעצמינו של לפני שנה, ולפני שנתיים, ולפני בכלל.

            אבל לוח השנה טועה.

מי שאי פעם רץ במעלה הר (ולא התעקש לרוץ "דוך" דרך הקוצים) יודע שמרבית הטיפוסים נעשים בספירלה, באופן כזה שמידי סיבוב חוזרים לאותה נקודה על ציר ה-X בעוד שממשיכים לטפס במעלה ציר ה-Y. זוהי אינה סגירה של מעגל, זהו טיפוס, המאפשר לנו להסתכל במי שהיינו לפני סיבוב ריצה אחד,  ולהיזכר כמה תמימים וחסרי כאבי-שרירים וכאבי-חיים היינו עד לפני זמן לא רב.

            אבל עם הסיבובים ועם העלייה במעלה ההר והדלדלות האוויר והצטברות הלקטאט בשרירי הרגליים הראייה מתערפלת וביחד אתה ה"אני שהיינו" הולך ומטשטש. אנחנו קונגלומרט כאוטי של סך הריצות שרצנו, וסך האנשים שאתם דיברנו ומהם הושפענו, וסך המבחנים בהם נבחנו והסרטים בהם צפינו, אבל אנחנו לא רק כל אלה. אנחנו גם הבית בו גדלנו, והמשפחה והחברים שאוהבים אותנו, והסלע בבן-שמן עליו אנחנו שמים את התחת שלנו בסיום הריצה.

            אמרה חברה "Home is where the Bandwidth is" ובעולם הגדול של ה Wi-Fi שבו יש אינטרנט אלחוטי תחת כל עץ רענן (אמנם לא בהדסה אבל נניח) לא נותר לנו אלא לנעול נעלי ריצה ולצאת לרוץ "באצטדיון הגדול של החיים".