Leap of Faith

Leap of faith, leap of faith, leap of faith, leap of faith…

מי מזהה?

                                                 

ייתכן שבהקשר המקובל הביטוי מתייחס לאמונה דתית, אולם מאחר ששמעתי אותו לראשונה במחזמר Rent עבורי הוא תמיד ייצג אמונה חילונית ביסודה, אמונה באמנות ובערכה של תעוזה. מי שראה את הסרט או זכה לראות הפקה מקורית של המחזמר, יזכור את מורין בשירה הנפלא ומעורר ההשראה "Over the Moon". ואכן השיר ובמיוחד ההוראה שלו לפעולה, מתנגנים אצלי כאשר אני עושה משהו הדורש להעז ולקפוץ קפיצה גדולה ובלתי מבוקרת לטריטוריה לא מוכרת.

            אני מדמיינת את הדמות ניצבת על ראש צוק מעל תהום לוט בערפל, וכמו בקפיצה מהמקפצה הגבוהה בבריכה, לוקחת נשימה עמוקה, סותמת את האף בין אצבע לאגודל, עוצמת את העיניים, וקופצת. זוהי אינה קפיצה מילולית כמובן אלא קפיצה שמשמעותה מעבר אל "מגרש משחקים" לא מוכר, יציאה מעבר לגבולות המחייה המוכרים שלנו, כולל התעסקות בנושאים אותם אנחנו פחות מכירים או לקיחת אחריות קצת מעבר למה שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים לה.

            עבורי לכך מתכוונים כאשר אומרים Leap of faith, כי כאשר אנחנו נכנסים לטריטוריה אשר אינה מוכרת לנו נדמה שלמרות רציונליזציות לרוב, אין לנו במה לשים את מבטחינו פרט לאותה אמונה ערטילאית שיהיה בסדר ושאנחנו מסוגלים.

            שאלתי פעם איש חכם ובעל ניסיון האם הוא אינו מפחד כאשר הוא ניצב בפני משימה קשה וחדשה, אשר אינו בטוח שיוכל להשלים. "משקשקות לי הביצים" ענה לי בקור רוח, אך בניגוד לאנשים רבים, הפחד לא שיתק אותו מעולם ולא מנע ממנו להעז ולמתוח את גבולותיו. אני חושבת שיש כאן אלמנט משחקי של ילדים, ממש כמו שכשהיינו קטנים היינו הולכים על קצות האצבעות לחדר ההורים בזמן מנוחת הצהריים ותוהים כמה רעש נוכל לעשות לידם בלי להעירם ומבלי שיכעסו עלינו. זוהי אינה בהכרח התגרות בגורל או מעשה משובה, אלא רצון לדעת איפה עובר הגבול, ואז ללכת צעד אחד קדימה לראות אם הוא באמת עובר איפה שאחרים סיפרו לנו שהוא קיים.

            יש שישאלו ובצדק, כמה פעמים בחיים מזדמנת לנו ההזדמנות לקחת נשימה עמוקה ולקפוץ "קפיצה של אמון"? יש שיאמרו, שכל עוד אין מדובר בקפיצת באנג'י או ברכיבת אופנוע, מדובר במשהו שכמעט איננו מתרחש במציאות הטבעית. שהרי רובינו מקיימים חיים רגילים, בהם אנחנו עובדים בעבודה רגילה ונטולת סיכונים, או לומדים לימודים רגילים אותם למדו המונים לפנינו. נכון שבאפיקים מסויימים כגון בחירה במסלולי אמנות ותרבות היציאה מהגבולות משמעותית יותר כיוון ששם האפיק חרוש פחות ורב הנסתר על הגלוי, אולם נדמה לי שגם בהליכה בתלם קיים חידוש ומקום למקוריות אילו רק נשכיל להביט מסביב.

            אני שואלת את עצמי כמה אמיצים עלינו להיות גם כאשר אנחנו מקיימים "חיים של חול" ותוהה מתי, ולאן, נעלם האומץ הילדותי שגרם לנו לפרוץ את הגבולות, ופינה את מקומו לחשיבה רציונלית שיש שיכנו, ובעיני שלא בצדק, כ"בגרות". בגרות אינה בהכרח לוותר על האלמנט הנוסף, על הריגוש והחיפוש אחרי החדשנות, בגרות היא היכולת לעשות אבחנה מודעת בין אומץ מסוכן ומיותר ובין בחירה שאולי תוביל אותנו ראש-קדימה הישר לכישלון אך טומנת בחובה את ההזדמנות לפרוץ את גבולותינו ולהצליח להרחיב את מה שהגדרנו תמיד כמוכל בקבוצת ה"אפשרי".

            אך למרות חשיבות האומץ וחשיבות התעוזה, נדמה שהשיעור החשוב ביותר אותו מלמדים אותנו שחקני Rent היא שאין צורך לקפוץ לבד, תחושת המסוגלות, האומץ והפרפרים בבטן, אלה שמתעופפים אצלנו כאשר אנחנו ניצבים לפני פעולה חדשה ומרגשת, עולים עשרות מונים כאשר אנחנו קופצים מלווים בחברים המאמינים בנו, ומעודדים אותנו להעז.

Only thing to do is jump over the moon