בהרצאה האחרונה של אחד הקורסים שאני לומדת, פתח המרצה בשאלה "מה המטרות הגדולות שלכם בחיים?". לא רק חוקר מוצלח אלא גם אדם מיוחד ונחמד שהתייחס להרצאה, בקורס שאין בו מבחן, כאל "כיף". הוא ניסה להראות לנו שאנחנו משקיעים יותר זמן בלשנן את הגרעינים הבזאליים מאשר הזמן אותו אנחנו משקיעים בלשאול את השאלות החשובות. כבר למדתי מאמנדה פאלמר שבאיזשהו שלב אנחנו מפסיקים לשאול את השאלות הלא-נכונות, מפסיקים לתת לעצמינו את התשובות הלא-נכונות, ומשתקעים פחות או יותר בכאן ובעכשיו. נזכרים מדי פעם לחיות את הרגע לפני שהוא חולף, וגם זה חשוב.
השאלה שלו עוררה סערה בקהל. אני חושבת שהוא נגע בעצב חשוף אצל חלק מאיתנו, שכן אנחנו נמצאים בשלהי גיל ההתבגרות, ורובינו ממשיכים להתייסר בשאלה "מי אנחנו, מה אנחנו, ולמה אנחנו כאן".
אני אצטט את אחת מרצות העיר שאמרה "הימים בין יום השואה ליום הזיכרון הם עשרת ימי התשובה החילוניים שלי".
קשה לי להתייחס לימים אלה, ודחיתי את כתיבת הטור הנוכחי, שכן התבקשתי מפורשות על ידי העורך לכתוב דברים בהקשר. אני מנסה, במודע, לא לכתוב אף פעם דברים בהקשר. אני מצליחה לנהל חיים על גבול ההדחקה, ובטח שלשמור את הטור מחוץ לקונטקסט של מדינה, פוליטיקה, לאומיות או דת, ולהתרכז בכדור הזכוכית הקטן שלי. העצב החשוף שלי בו נגע המרצה מתייחס לנקודה הזאת. מגיע גיל שבו מסתכלים אחורה ומגלים שאנחנו מכירים יותר מדי אנשים שמתו. הגיל הזה לא צריך להיות גיל 23. מגיע הגיל שבו מתהלכים במסדרון ומבינים, ממבט על פניהם של אלה החולפים מולינו, שגם הם סופרים בראש את מתיהם. גם ההבנה הבהירה הזאת, לא צריכה להגיע בגיל 23. מגיע הגיל שבו מסתכלים קדימה ותוהים כמה שנים נשארו ובאיזה חלק של הסטטיסטיקה אנחנו נופלים, האם אנחנו יכולים לתכן שישה עשורים קדימה, או שאולי אוטובוס יתפוצץ עלינו בתחנה, נהג שיכור ייכנס בנו כשאנחנו רצים בבוקר מוקדם, או שסרטן, שלובש יותר מסיכות מאלוף התעתועים עצמו יצמח בתוכינו ויחסל אותנו לפני גיל 50. גם הגיל הזה, לא צריך להיות 23.
אבל הנה, אני בת 23 וסופרת את המתים. מגלה שהם רבים מדי ומתו מוות טראגי מדי, אך הם שם. שורה ארוכה מדי של מתים וכל אחד מהם יכול היה להיות אני. אז אני מתכננת את החיים וחיה את הרגע, ויש לי מטרות גדולות יותר או פחות, ושומרת על פרופורציות כשאפשר, ולא הולכת על גבול הסכנה. אבל בתוך החיים הבטוחים וההתחמקות מהגורל, אני תוהה למה מעבדות אין-ספור עובדות למען פיתוח תרופה לסרטן, אך לא שמעתי אפילו על אחת המחפשת תרופה לגעגוע. כי לא היה שם מעולם משהו פרט לגעגוע, לא כעס, לא הדחקה, לא מקח. רק רצון להסתכל קדימה לאופק ולפגוש בחיים.
הנסיך הקטן הסב מבטו לאחור, וכשראה כי בוכה השועל – קרב אליו.
- מדוע ביקשתני כי אאלפך אם ידעת שבכה תבכה בהתקרב שעת הפרידה?
- אהה! קרא השועל. אין בכיי גורע כלל ועיקר ממעשיך. כי מי אשר אילפוהו אי-פעם מאולף ישאר אל-תמיד.
- אך כעת בוכה אתה. לא עדיף היה אילולא אילפתיך? כך לא ידעת שמאולף הינך יכול להיות, ועצבונך לא הרגשת.
- מי אשר אילפוהו פעם אחת מאושר יהיה לעולם. כאשר תלך - עצוב אהיה, אולם כל אימת ששושנה מרובעת קוצים תקרה בדרכי אזכרך ושמח אהיה. עדיף להיות מאולף ולהכיר את מחיר האושר, מאשר לא לדעת לעולם כמה מאושר יכול מי להיות.
- עדיף להיות מאושר, אף במחיר האושר, מאשר להיות לבד.
אמר הנסיך הקטן למען ייחרט הדבר בלבו.
*
חילופי הדברים האלה, שבין הנסיך הקטן לשועל, כנראה שנאמרו בלחישה. כי הם לא נכתבו מעולם.
אמר הנסיך הקטן למען ייחרט הדבר בלבו.
*
חילופי הדברים האלה, שבין הנסיך הקטן לשועל, כנראה שנאמרו בלחישה. כי הם לא נכתבו מעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה