כשהייתי בכיתה ז' היה לנו שיעור "כישורי חיים" עם מנהלת החטיבה. בשיעור הראשון, בימינו הראשונים בחטיבת הביניים, הציגה לנו מקרה של נער שעבר לגור בצרפת עם הוריו. המשימה הייתה לכתוב מכתב אשר כאילו נכתב ע"י הנער, בחודש הראשון לאחר המעבר, ומכתב נוסף כשנה לאחר המעבר. כולם היו תמימי דעים בנוגע לתחושות הכלליות: התקופה הראשונה לאחר המעבר כפי הנראה הייתה מאופיינת באי ודאות גדולה המלווה בקשיי התאקלמות ושפה, בעוד שכשנה לאחר המעבר הדברים נראים פשוטים יותר, והקשיים הראשונים של ההתאקלמות נדמים כי חלפו.
"יש אנשים המתרגלים לשינויים מהר, ויש כאלה המסתגלים להם לאט" אמרה לי חברה, מהרצות המשובחות של ירושלים. אני כמובן שייכת לקבוצה השנייה.
כאשר לפני שנה וחצי הצגתי את עצמי בפני עמית לוונטל, העורך הראשון והיוזם של "בקול רם" משימתי הראשונה הייתה לכתוב טור על מסלולי ריצה בעיר. אז, המסלול היחיד שהיכרתי היה המסלול המוביל מביתי לאצטדיון בגבעת רם, שכן אחד הדברים הראשונים שעשיתי בעיר היה לבדוק איפה רצים פה אינטרוולים. מסלולים אחרים כמעט שלא היכרתי ובכלל שאין מה לדבר על ירושלים עצמה, אותה גם היום אני מכירה מעט מאוד. לפחות את ירושלים העיר, במובן המוכר של המילה.
ירושלים שלי אינה ירושלים של הרצים הירושלמים מקבוצות "הסוללים" ו"מועדון ארוחת הבוקר"; שתי קבוצות הריצה המובילות בעיר אשר בהן חברים רצים איכותיים אשר חורשים תלמים בגן סאקר ובהר איתן. ירושלים שלי אף אינה ירושלים של נוסעי קווים 18 ו 27, ובכלל שאינני נוסעת באוטובוסים למעט תחנה אחת בדרך ללימודים, אם אני באמת חייבת. ועדיין בתום שנה וחצי של מגורים אני מכירה, בצעדי ריצה איטיים, פנים אחרות. אני מכירה את פניה של העיר בדרך מביתי אשר בקריית יובל אל הדסה בשלוש דרכים שונות: דרך הכנסייה הרוסית, דרך מעין עין-שריג ו"דוך" דרך היער; אני מכירה את הדרך ליד-ושם ואת המוזיאון עצמו ברגליים יחפות עם קבוצת אופניים מאלי"ן; אני מכירה את רמת בית הכרם כרוקפלר סנטר הניו יורקרי (יש דמיון! נשבעת) ואת שכונת עין כרם היפהפיה שמזכירה גם בלי להתאמץ עיר אירופאית קלאסית.
ירושלים איננה עיר פשוטה ולעולם לא תהיה. ההקלה שאני חשה כאשר אני מגיעה למרכז עדיין מורגשת, ואני עדיין מחכה, מצפה ולעיתים אף מאוכזבת על כך שאינני בכלל בתל אביב. יסלחו לי אוהבי העיר אך הקדושה המרחפת מעליה עבור אחד עשוייה להיות שמיכה מעוננת וכבדה עבור אחר; גם כאשר אני רצה בשיא הכיף ביום שבת שמשי של אביב, הצעדים נדמים ככבדים כאן הרבה יותר מאשר ריצה דומה במרכז, זו אינה עיר של ריחוף ושמחה פשוטה, זוהי עיר רצינית הדורשת שתי רגליים מחוברות לקרקע וראש על הכתפיים.
אך למרות הכובד ולמרות העדר הפשטות, למרות הראש הקשה והעובדה שאין כאן איפה לרכוב על אופניים, מדי פעם אני שוכחת כמה שאני כועסת על העיר, ולרגע קצר של שלום מסתכלת מסביב ונהנית מן הנוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה