"את עדיין מתרגשת מאירועים כאלה?" שאל אותי מישהו רגע לפני הזינוק במירוץ הלילה של נייקי 2011. שמונה בערב, אני מוקפת בלובשי צהוב זוהר, לגמרי נטמעת בסביבתי.
יום שלישי בבוקר המאוחר, פחות או יותר בשעה שבה מתחילים אינטרוולים בהדר יוסף. לא התעוררתי בזמן, חשבתי שאפספס את השיעור הראשון, לא עניין גדול. לבשתי את חולצת המירוץ שיערך באותו הערב כדי לחסוך מקום בתיק שגם ככה היה מזעזע בכובדו בגלל ספר האנטומיה של מור שהיה עלי להחזיר לספרייה. נעלתי את נעלי הריצה, שקית המשתתף דחופה אי שם בין הלפטופ לחומר שאני צריכה לצלם וזרקתי את עצמי על האופניים. הרגשתי את הרגליים היטב, גם בגלל האימונים בימים שלפני כן וגם בגלל התיק שמכביד עלי בעליות. בתחנה האחרונה בה אני עולה עם האופניים על האוטובוס (בשל העדר מדרכה ליד האוניברסיטה) האוטובוסים לא עצרו. שלושה חלפו מלאים עד אפס מקום, השעה שמונה. רכבתי יחסית מהר, הופעתי מעצמי. אוטובוס עוצר, אני נדחפת לתוכו ולצידי הסטודנטים האחרונים בדרך לשיעור. מה, להבריז ככה?
אני נכנסת עם הגל האחרון לאולם רגע לפני שהדלת נסגרת, משעינה את האופניים על הבמה ומתיישבת בשורה הראשונה במקום ששמרו לי. אני לובשת את החולצה הזורחת בתבל כנטע זר בקרב הסטודנטים המנומנמים. אילו רק ידעתי באותו רגע מפדח ששתיים עשרה שעות אל העתיד ארגיש אחרת.
אז כן, אני עדיין מתרגשת באירועים האלה. זוהי השנה השישית שלי במירוץ הלילה ולמרות המסחור והצפיפות אני ממשיכה להגיע. אפילו בשנה שעברה כאשר נבצר ממני להיות שם בגופי רצתי בהרי החושך את אותו המרחק ובאותה השעה (החולצה מחכה בבגאז' תל אביבי לחזור לבעליה החוקיים). אני עדיין מתרגשת שאני יכולה לרוץ 10 קילומטרים למרות שאני עושה את זה מספר פעמים בשבוע ואף רצתי בעבר מרחקים הארוכים פי ארבעה. אני לא יודעת אם זאת היכולת הפיזית שמשמחת אותי, כנראה שזו תחושת הקונסיסטנטיות והשגרה שאני מעריכה יותר מהכל. לא קל להתבגר, גיל 16 הוא גיל קשה במובנים רבים, והריצה הייתה שם בשבילי כבר אז. הצבא גם לא תקופה פשוטה, לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית – עברתי מספר ניתוחים והמוני אשפוזים ובדיקות בתקופה ההיא, ורק החזרה לריצה סמלה בשבילי איזשהו סוג של חיים נורמלים. גם לימודים באוניברסיטה, עיר אחרת, הטירוף של הקורסים והמסלולים המתנגשים, גם אלה לא פשוטים. אבל יש לי ריצה, והיא כן פשוטה. לא קלה, לא סלחנית, לא מובנת מאליה, אבל פשוטה. היא לא מסתירה ממני דברים, היא לא פוליטיקאית. ומעל הכל היא תמיד בצד שלי.
לא תמיד אני זוכרת שאני אוהבת את מה שאני עושה. השבוע זכרתי וזכרתי וזכרתי, כי מימי לא היה לי מירוץ 10 ק"מ שחלף מהר כל כך, ויום למחרת חזרתי לשגרת הדסה וזכרתי גם את ה"למה" השני.
היה זה השבוע הראשון ללימודים ופתאום כל הדברים מתנקזים למסגרת צפופה של 24 שעות שבמהלכן עוברים על פני פלנטות שונות: הספורט, המעבדה, הלימודים, התחביבים "מהצד", החברים, ושוב הריצה.
"דע מאין באת ולאן אתה הולך". אני באתי מהסינגלים בבן שמן, מהמיקרוטיובולס, מהפס הכחול של מרתון ברלין, ולאן? פותחת עונה שלישית של האנטי סצינה ואולי כמעט לראשונה בחיי אין לי מושג. טרם התאפסתי על שנת הלימודים, ובינתיים מחפשת מטרת ריצה חדשה שתשמח אותי ותהיה אפשרית. פתוחה להצעות, ובינתיים משאירה אתכם עם מפת שבילים לחיזוק המוטיבציה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה